רוסי גנב וישראלי עצלן בדרך לאתונה

ההכנות לעונה האולימפית, שתיפתח בטקס רב משתתפים בכנסת ישראל ביום רביעי הזה, צוברות תאוצה. הזמנות כבר נשלחו, המופע, שיכלול מן הסתם גיטרה וכינור, כבר כמעט עומד ואפילו אריק שרון החל לעבוד על נאומו.

אבל בשביל הספורטאים והעסקנים שמסביב זוהי גם תקופה של לחץ. בחודשים הקרובים מתקבצים להם חיים שלמים של אימונים לכדי תחרות אחת, לכדי קריטריון אולימפי אחד, כזה שייקח את אותו ספורטאי לעבר שערי אתונה 2004, או ישאיר אותו בארץ מול השידורים של ניסים קיוויתי (איפה אתה מלך?).

והלחץ, אוי הלחץ. הלחץ עושה לאנשים דברים לא טובים. מוציא את האמת, את הלכלוכים. כמו זיעה מלוחה כזו שמסתירה את העיניים בתום אימון טוב, כך יוצאים מפיהם של ספורטאים ועסקנים משפטים דוחים ומגעילים שנשמרים היטב בעליית הגג בשאר ימות השנה.

הרקע הוא, ניחשתם נכון, ספורטאים ישראלים וספורטאים שנולדו מחוץ לארץ הקודש. יענו ספורטאים ממוצא רוסי. הספורטאים ממוצא אתיופי יוצאים מהעניין הזה בסבבה, אבל גם אליהם עוד נגיע.

ברגע שהם לא יצליחו הם יעזבו את הארץ; אברבוך חי על סל הקליטה במימון שלי ושלך; הם עוד בוכים על זה שאין להם ספונסר; אלה אנשים שחיים כל השנה בחו"ל יש להם משפחה שם ולא מעניין אותם מה קורה פה; ברוסיה יש ארבעה יותר טובים מהם בענף אז הם באים הנה; ביחידה לספורט הישגי מתים מפחד שהם יעזבו את הארץ - אז לא מאיימים עליהם יותר מדי; אלה מאפיה; אנשים קרים; ראית איך הם לא מצטלמים אף פעם איתנו עושים צחוקים; הם לא יודעים עברית; הם תמיד בחבורות אי אפשר לעשות איתם צחוקים; דנילוב בכלל נוצרי; פורחמובסקי עזב את הארץ, סחט אותנו ונסע הלאה.

הישראלים לא אוהבים להתאמן, עושים טובה ולא מבינים מה המשמעות של מאמן; הם פוחדים שאנחנו לוקחים להם את האינצ'ים הקטנים בעיתון, כי פה מעניין את האנשים רק כדורגל ועד שכותבים על ענפי ספורט אחרים הם לחוצים שנגנוב להם את תשומת הלב; אין לנו ספונסר, זאת האמת; מטוסביץ' בא למכבי ת"א כי הבטיחו לו הרים וגבעות. אחרי זה האנשים שהבטיחו לו פוטרו, אשתו עזבה אותו והוא נפצע; אחרי כל כך הרבה זמן בארץ הזאת עוד מזכירים לו בכל הזדמנות שהוא יהודי והוא נשאר פה; ישראלים הולכים להצטלם בבריכה משחקים שש בש, מה אנחנו ליצנים, אנחנו ספורטאים; אברבוך קורע את התחת בלימודי עברית ועכשיו הוא מתראיין לגמרי בעברית; קלגנוב הוא אדם שקט שלא מרבה להתראיין אבל כשהוא כבר עושה את זה, זה בעברית; אנחנו לא אוהבים לעשות צחוקים בשעה שאנחנו עובדים; מה, אסור לבכות שאין כסף? זאת האמת, אין כסף.

הם רצים כי זה מה שהם יכולים לעשות במינימום תנאים; תראה הם לא באו מאירופה; הם באמת נחמדים אלה; ראית? בן 40 כמעט ועוד רץ; טוב הם רגילים לרוץ יחפים.

חשוב להדגיש. אלו לא משפטים של חובבי ספורט והתגובות הללו גם לא נלקחו מתגובות של גולשים בוואלה! אלו דברים שנאמרו על ידי עסקנים, ספורטאים וכל מיני אנשים שקשורים לספורט האולימפי בישראל. זה העם שלנו ואלה הספורטאים שנבחרים לייצג אותו.

נכון לא כל הישראלים מלכלכים פה על הרוסים ולא כל הרוסים יורדים ברוסית על הישראלים. וגם תתפלאו לשמוע, לא כל האתיופים נחמדים. אבל רגע לפני פתיחת השנה האולימפית, צריכים הספורטאים והעסקנים לעשות חושבים. ואולי אפילו הוועד האולימפי, שמנסה באמת לתת הרגשה של ביחד, צריך לקחת את הספורטאים שלו לסמינר או סתם סשן של יומיים בלי עיתונאים ורצוי גם בלי עסקנים ומדליפים. פשוט להושיב אותם שם ולתת להם לשפוך את הלב על כל מה שכואב להם ומה שמציק להם. זה יכול לעשות לכולנו רק טוב. ברגע שהספורטאים שלנו ישתחררו מכל מיני סטריאוטיפים, כולנו נרוויח מזה. כי מבחינת ספורטאים, מדובר בספורטאים למופת.

הספורטאים האולימפיים חייבים להבין שלנו, חובבי הספורט האמיתים, כבר לא ממש נשאר את מי לעודד על באמת: מכבי ת"א בכדורסל היא כבר מזמן חבורה של שכירי חרב, נבחרת ישראל בכדורגל תורמת אולי לכלכלת ההימורים והזנות בארץ, אבל בטח לא לנחת שלנו ומנבחרת ישראל בכדורסל כולם מנסים להתחמק, כולל השחקנים עצמם.

הספורטאים האולימפיים שלנו הם הדבר הכי ישראלי שנשאר לנו להזדהות איתו. הם התגשמות החלום הציוני האמיתי, של הישראלי שבאמת עובד קשה ולא מחפף, לא מעגל פינות ולא חולם על חיים באמריקה. הם פה בשביל לשמוע את התקווה. חלקנו כבר הפך ציני כשהוא שומע את המנגינה הזו, בכל הזדמנות. תשאלו ספורטאי אולימפי מה החלום הרטוב הכי גדול שלו והוא יגיד לכם לעמוד על הפודיום, עטוף בדגל ישראל כשברקע התקווה.

אז אתם מבינים ספורטאים יקרים, אנחנו רוצים אתכם אמיתים ולא חבורת אינטרסנטים סוג ז'. כשתשבו שם בכנסת ביום רביעי, מוקפים בכל מיני אנשים שבאים רק כי הם חייבים ולא יודעים אפילו איך קוראים לכם, תגלו פתאם שיש לכם משהו אחד במשותף. כולכם מתעבים טקסים מהסוג הזה.

הנה נקודת התחלה מצוינת לשיחה הבאה שתנהלו ביניכם.