טור דה-פראנס. לכל שאלה תשובה

עכשיו, כשהטור דה-פראנס נגמר, אני יכול לענות בשקט על השאלות המעצבנות ששאלו אותי חברים, כשלא הבינו איך יכול אוהד כדורגל מושבע שכמוני לעקוב בכזה טירוף אחרי 180 בריונים בטייץ.

התשובה האלגנטית והמסורתית שכל מומחה מעונב ישלוף לכם היא שישנן גם כל מיני תחרויות במהלך המקצים, למשל הניקוד על טיפוס ההרים (החולצה המנוקדת) או ניקוד המיאוצים (החולצה הירוקה). אבל אל תתנו למומחים השונים לעבוד עליכם - התחרות הללו מעניינות, אבל לא מעניינות מאד. במובן מסוים הן מזכירות את משחקי הנבחרת האולימפית בכדורגל. אולי זה שווה צפיה, אבל זה תמיד יום לפני הדבר האמיתי.

התשובה לשאלה הזו קשורה דווקא לטענה מסורתית מתחומים ספורטיביים קרובים יותר. אני מתכוון לטענת אוהדי הכדורסל כלפי אוהדי הכדורגל לפיה כדורסל הוא ספורט מעניין מפני שכל הזמן קורה בו משהו, ואילו כדורגל הוא משחק משעמם כי יכולות לעבור 90 דקות מבלי שיקרה בו דבר. ובכן, אוהדי אופניים סקפטיים, אוהדי כדורסל גאים, התשובה לטענותיכם קשורה למושג האפשרות. נכון שרוב הזמן לא קורה בכדורגל כלום, אבל בכל רגע יש אפשרות שיקרה משהו מכריע. גם אני לא הבנתי את זה פעם, והלכתי לתומי להשתין בדקה ה-63 במצב של 0:0 (נסו לתאר לעצמכם מה זה להשתין בשירותים המסריחים של האצטדיון לקול 20,000 צופים מריעים).

גם באופניים, כמו בכדורגל, האפשרות שמשהו מכריע יקרה קיימת בכל רגע. זה יכול להיות צעד טקטי של קבוצה וזו יכולה להיות הגברת קצב שמטרתה לנשל רוכבים מהדבוקה המרכזית. זו יכולה להיות תאונה כתוצאה מקבלת החלטות שגויה או סתם חוסר מזל, או לחלופין 'בריחה' של רוכבים מן הדבוקה המרכזית. כשמבינים את זה, מבינים מדוע מליונים יכולים להיות צמודים למסך הטלוויזיה במשך שלושה שבועות, שש שעות ביום.

מומחים מלומדים יודעים לתת על כך כמה תשובות מקצועיות ולא מעניינות. תשובה ראשונה היא שחברי הקבוצה צריכים למלא משימות 'שחורות', כמו לחכות למכונית של הקבוצה, לקחת את המימיות של כולם, ולחלק אותם. תשובה אחרת, היא שרכיבה מאחורי רוכבים מקטינה את החיכוך של הרוכב עם האוויר, ולכן מקטינה את המאמץ שלו. אבל התשובה האמיתית לשאלה הזו קשורה לאופי המוזר של הספורט הזה.

מסתבר, שלמעט הסוף, בו הרוכבים מנסים להגיע ראשונים, במהלך הרכיבה הם מעדיפים להיות שניים, כלומר שמישהו יוביל אותם. מסתבר, שלרכב ראשון במהירות 35 קמ"ש קשה יותר מלרכב שני במהירות 40 קמ"ש. צורה אחת להבין את זה היא במשל הבא: נסו לרקוד לצלילי שיר של חמש דקות, ובידקו איזה מאמץ זה דורש מכם. עכשיו, נסו לרקוד את אותו מקצב ללא מוזיקת רקע, כשאתם אלו ששרים אותו. הפלא ופלא תיווכחו לראות שהמאמץ הנדרש מכם בפעם השנייה הוא הרבה יותר גדול. זה בעצם הסוד הגדול של הספורט הזה: נכון שהוא דורש כושר וסיבולת לב ריאה, אבל במהותו הוא עוסק ב'קצב'. והסיבה שהרוכבים הגדולים לא נמצאים בחזית הרכיבה, היא מפני שהכתבת הקצב תדרוש מהם בזבוז אנרגיה גדול מדי.

נכון, לרוכבים יש כושר גופני בלתי-רגיל. אבל מה זה אומר? זה בעיקר אומר שהעובדה שכושר גופני נדרש מכולם, דווקא הוא הפרמטר האחרון שיכול להכריע את התחרות. זה אומר שדווקא פרמטרים אחרים הם שעושים את ההבדל.

בתחרות רכיבת אופניים של למעלה מ-3000 קילומטרים כושר הוא דבר הכרחי, אבל הוא בפירוש לא מספיק. אם זה היה נכון, התחרות הייתה מקבל אופי של מירוצים נגד השעון: רוכבים היו רוכבים לבדם, תוך שהם קובעים לעצמם את המהירות המשתנה שלהם. אבל הסיבה שרוכבים עושים זאת מעט מאד פעמים, היא שרוכבים מנסים להגיע לפני רוכבים אחרים, ולא לסיים בתוצאה מסוימת.

כל מהותה של התחרות על החולצה הצהובה פירושה הגדלה והקטנת פערים. רוכבים מעדיפים לבחון את היכולות של יריביהם, ועל-פי ההערכה שלהם מחליטים להאיץ או להאט. אז כן, יש להם כושר גופני מדהים, וסיבולת לב-ריאה מטורפת, אבל כל אלה הם רק הבסיס עליו מתקיים מאבק פסיכולוגי מורכב הדורש אינספור החלטות טקטיות. כושר-גופני לבדו, לא מכריע דבר בטור דה-פראנס.

ובכן, כן, 'להתקיף' זה 'בסך-הכל' נסיון של רוכב אחד לעקוף רוכב אחר. אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. רוכבים לא יתקיפו יותר מפעמיים שלוש ביום, מפני שתקיפה היא דבר מאד תובעני. כפי שציינתי לפני כן, באופניים יותר קל להיות 'מובל' מאשר 'מוביל'. לעקוף את ארמסטרונג כנראה שגם טומי לפיד יכול. אלא שלהתקיף הוא נסיון לעקוף רוכב, ולהשאיר אותו מאחור.

בהתחשב בעובדה שקל יחסית לעקוב אחרי רוכבים, ההתקפה הופכת להיות דבר מאד קשה, ודורשת מאמץ גופני ופסיכולוגי אדיר. תקיפה שלא הצליחה מחלישה את הרוכב, ומחזקת את בטחונו העצמי של זה שהגיב לתקיפה. רוצים דוגמא לחשיבותה של התקיפה? מומחים טוענים שארמסטרונג לא ניצח את אולריך 14 קילומטר לפני הסוף, בזמן הנפילה הידועה, אלא דווקא בהר שהיה 30 קילומטר לפני סוף אותו מקצה, כאשר אולריך ניסה לברוח לארמסטרונג.

היום אנחנו כבר יודעים שהעובדה שארסמטרונג לא הצליח להגיב הייתה פשוט עבודה בעיניים. ארמסטרונג העמיד פנים שהוא לא סוחב בעלייה, ואולריך פתח עליו פער של 15 שניות, פער שארמסטרונג סגר רק אחרי כמה דקות. אבל זה בדיוק מה שהטעה את אולריך. הוא היה משוכנע שבאותו רגע הוא כבר שבר את ארמסטרונג, והוא לא העלה על הדעת (כמו כולם) שאחרי התגובה האיטית שלו, ארמסטרונג עוד יוכל לתקוף בהמשך.

נכון. כמעט נכון. הוא נשרט בזמן הנפילה, וגם האופניים שלו כבר לא היו איי-איי-איי, אבל היי! מדובר פה על בן-אדם שהתגבר על מחלת סרטן קשה בגיל 25. אז מה הביג-דיל?!

ובכן, כשמוסיפים על כך את העובדה שאולריך ושאר המתמודדים לא תקפו אותו בזמן הנפילה, לכאורה זה לא ביג-דיל. אבל האמת היא שמדובר באחד הרגעים הספורטיביים הגדולים בהיסטוריה של הספורט. אני יכול לתת לך שלוש סיבות, אבל אולי, בעצם, הסיבה היא השילוב של שלושתן.

ראשית, כפי שכבר ראינו, מילת המפתח ברכיבת אופניים היא קצב. והתאונה הזו, כמו תאונות אחרות, פשוט שוברת את הקצב. כיוון שחזרה לקצב היא דבר קשה ביותר (זו הסיבה שאם מישהו יוצא מהקצב שלו חבר מן הקבוצה שלו בא לעזור לו ו'להכניס אותו לקצב') מה שבדרך-כלל קורה אחרי כזה אירוע הוא שבירה פסיכולוגית. זה מה שקרה לדייויד מילר ביום הראשון, כשהוא היה צריך לתקן את האופניים שלו לרגע והגיע רק למקום השני, וזה מה שקרה לאולריך לאחר הנפילה במירוץ שלו נגד השעון. אבל ארמסטרונג לא נשבר.

הסיבה השנייה היא טקטית. רבים שראו את התאונה של ארמסטרונג לא הבינו את הרגע הטקטי בו היא התרחשה. בתחילת הטור, ארמסטרונג לא הצליח להחליט כנגד אילו התקפות להגיב ואילו לא. הוא ידע שלהתקפות של אולריך אסור להבליג. גם לבלוקי הוא לא ויתר (וזה מה שגרם ל'ציד' של שניהם, ולתאונה שהשביתה את בלוקי), אבל למאיו ולוינקורוב, ארמסטרונג כן איפשר לברוח – הרי אי אפשר להגיב ולהתקיף כל רגע. כל עולם האופניים שאל את עצמו מתי יבוא הרגע שארמסטרונג יתקיף. ומתי הרגע הזה הגיע? נכון, בלוז-ארדידן. כולם היו באקסטאזה כשהוא תקף את אולריך ומאיו, ולכן העובדה שהתאונה קרתה דווקא ברגע שארמסטרונג חשף את הקלפים, דווקא ברגע שהוא ניסה להפעיל את שיא כוחו – דווקא היא הייתה צריכה לשבור אותו. אבל ארמסטרונג לא נשבר.

הסיבה השלישית קשורה למושג הגבורה. מעט מאד פעמים אנו, אוהדי הספורט, נחשפים לגבורה אמיתית. כשמראדונה עבר את כל נבחרת אנגליה בין הרגליים זו הייתה וירטואוזיות, ממש אקט של השראה אלוהית, אבל זו לא הייתה גבורה. כשמייקל ג'ורדן קלע את זריקות הקלאץ' שלו זו הייתה מקצוענות לשמה, אפילו כזו הכרוכה בלקיחת סיכונים, אבל זו לא הייתה גבורה. ואילו ארמסטרונג (אולי קצת כמו מוחמד עלי) לא רק שנדרש לרצון, השראה, מיומנות ולקיחת סיכונים, בנוסף הוא נדרש להתמודדות עם סבל ממשי. לא מדובר בשירבוט-עט של אוהד חובבן שכמוני, וגם לא מדובר בפרשנות מאדירה. את הגבורה ראו פשוט על הפנים שלו, ומי שראה את הבעת פניו באותה תקיפה בלוז-ארדידן, לא ישכח אותה לעולם.

זו השאלה המעצבנת מכולן, בעיקר מפני שאני זה שלא מפסיק לשאול אותה. אני אנסה לענות על השאלה הזו ממספר כיוונים.

ראשית, אי אפשר לדעת מה יהיה שנה הבאה. יש עוד זמן, אנחנו לא יודעים איך תתארגנה הקבוצות, מי יהיו היריבים, וכו'.

שנית, כנראה שהוא לא ייקח. הכושר של לאנס כבר לא מה שהיה פעם, היריבים הופכים להיות חזקים מתמיד, ובנוסף לכך, אף אחד לא יכול לערוב לכך ששנה הבאה בלוקי יצא מהמירוץ בשלב כל-כך מוקדם. חוץ מזה, קשה ללכת נגד ההיסטוריה – זכיה שישית? דווקא ממנו? קשה להאמין.

הנקודה השלישית היא שקצת עושים עוול ללאנס. נכון שהכושר שלו לא כמו פעם, אבל ממעטים לומר שהסיבה המרכזית שלאנס לקח את הטור בהפרש קטן היא לא בגלל הכושר שלו, אלא מזג-האוויר (החם ביותר בחמישים השנה האחרונות), ובעיקר - טעויות טקטיות שלו ותפקוד לקוי של הקבוצה שלו. מי שצפה בטור ראה איך רוכבי ה'דואר האמריקאי' מעלים יותר מדי את הקצב במיקצה האלפ-דואז, מה שמנע מארמסטרונג לקחת את המיקצה. מי שראה את הטור בשנה שעברה, יודע שהראס, חברו לקבוצה של ארמסטרונג (או ה'פועל' שלו בשפה קצת פחות נקייה), לא עשה השנה את העבודה המוטלת עליו בהרים, והתעייף מוקדם מדי. לכן, כשלוקחים בחשבון את הנתונים הללו, זה עדיין אפשרי. הנקודה האחרונה קשורה – תמיד היא קשורה – לאמונה בצדק: ארמסטרונג ייקח כי מגיע לו. בטח ייקח.

בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.

מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.