סושי-כושי עשה חרקירי

מהתחלה לא היה לו סיכוי. מה, עם השם הזה? נגיד שבשכונת העשירים שבה הוא גדל היה אפשר להחליק את זה, אבל מה קובי ברייאנט היה אמור לענות לשחקנים מה-NBA לגבי מקור השם שלו? "שלום קובי, אני צ'רלס וזה שם של הסבא העבד שלי". "אה, שלום אני קובי, ואני נקרא על שמו של סטייק נא שההורים שלי אכלו במסעדה יפנית".

אף פעם לא היה לו סיכוי. עם התסביך הזה של "להוכיח לכולם", שמשותף לכל בן של אדם מצליח, בעיקר, אבל לא רק בספורט. עם הדחיפה האבהית שהילד יעשה את מה שאבא לא היה מספיק טוב לעשות. קובי בראיינט נולד להיות שחקן כדורסל, אבל הוא היה חייב להיות מיוחד, לא איזה אמצע הדרך שהולך לחפש דקות וכסף בליגות אירופיות. את זה אבא עשה כבר, אפילו דרק שארפ.

היה תפור עליו שהוא יראה לכולם. הוא יראה לכל תריסר הקבוצות שפסחו עליו כדי לבחור, בין היתר, את לורנזן רייט וטד פולר, מרקוס קמבי וקרי קיטלס, סמאקי ווקר ופוטפנקו. הוא יראה להוא שנבחר ראשון באותו דראפט, הוא יראה אפילו לקווין גארנט שיצא שנה לפני כן הישר מהתיכונים וביטל את היחודיות שלו. בטוח שהוא יראה לשרלוט שויתרה עליו בעבור ולאדה דיבאץ'.

הוא יוכיח לג'רי ווסט וללייקרס שהביאו באותו קיץ את האדם-ילד עצום הממדים הזה, שאקיל אוניל, כדי שיעמוד באמצע ויפריע לו. הוא יקח מאה זריקות ולא יפגע בכלום ברגעים הכי מכריעים של משחק פלייאוף. אבל זה רק שכר לימוד, במקום השנים שהוא החליט לא לבזבז באוניברסיטה, בדרך להוכחה.

הוא ילבש מכנסיים שיורדות עד הברכיים ויוציא את הלשון ויעלה את מיזע היד שלו מעל למרפק ויתחתן צעיר, ויפרסם קורפרטיבים ענקיים ויתרום למוסדות צדקה וילבש חליפות של מיליון דולר ויסתתר מאחורי משקפי מעצבים ויקבל טקסטים פילוסופיים כדי למכור עוד סניקרס ובקבוק שתייה וידאה באוויר, אבל את כל אלו כבר עשו אחרים. הוא יקח שלוש אליפויות ברציפות, אבל כולם ייתנו קרדיט לענק ההוא ולפיל ג'קסון, חוצמזה שגם את זה ג'ורדן עשה. פעמיים. אפילו פיפן.

ככה שפתאום, זה לא ממש חשוב אם הוא אשם או לא, לקובי בראיינט יש צ'אנס להיות מיוחד נורא. הנה, באמצע עונת המלפפונים, השתילו תמונה שלו על השער של ספורטס אילוסטרייטד, לא תמונה שלו מרחף עם העיגול הכתום, אלא את תמונת המעצר שלו, תמונה שאלו עם זכרון טוב יכולים לראות בה גם את העיניים של ג'ניפר קפריאטי מהלילה שבו היא נעצרה. ויש גם כותרת משנה שמזמינה אתכם לצד השחור של קובי, ואת כל זה אמריקה וספורטס אילוסטרייטד לא ידעו עד לפני שבוע.

קובי בראיינט כבר שכר לעצמו את טובי עורכי הדין. הסוכנים שלו ויועץ התקשורת כבר יעצבו את המילים, את ההאשמות, יפוררו את המאשימה לפירורים, כדי שהוא לא יאבד שום חוזה פרסום (והם לא יאבדו את העמלה שלהם). וחבל שכך, לקובי ברייאנט היתה הזדמנות להיות נורא מיוחד.

אם לוקחים עמדה ואומרים שמייק טייסון הוא באמת יוצא דופן, מגלים שהתיק של קובי היה יכול להיות תיק עם דיון הרבה יותר עמוק מאשמת אונס. מדובר באתלט העל הראשון מאז או.ג'יי סימפסון שמואשם בהאשמה כל כך חמורה. נכון שיש שחקן פוטבול שמואשם ברצח, אבל כמה מכם מכירים את ריי קארות'?

אם לקובי בראיינט היה אומץ, אם אמריקה לא היתה מקום כל כך פוריטני ודו פרצופי, אזי ברייאנט היה יכול להרים את הקייס הכי רציני נגד כל תעשיית הכדורסל האמריקאית. הוא היה יכול לפתוח תיבת פנדורה (בניגוד לכריס וובר שהשתפן כדי לשמור על התחת שלו) שאמריקה היתה חייבת להתעסק איתה. כן, דווקא הוא שבחר לדלג על שלב האוניברסיטה בחייו, היה יכול להזמין לדוכן מאות, אלפים, שחשבו שהם מייקל ג'ורדן ולא הצליחו להיות אפילו דרק שארפ. שאין אף מניאק באמריקה, החובבנית והמקצוענית, שאכפת לו להסביר לילדים שרובם לא ישתכרו מכדורסל ושהם צריכים לחפש אלטרנטיבות, שאכפת לו להסביר לאלו שכן יצליחו מה טומנת בחובה ההצלחה.

מאות עדים שיבואו ויסבירו מה זה להיות ספורטאי על באמריקה, ואיך הכל מותר, עד שהם ממש לא יודעים את הגבול בין מה שמותר למה שממש לא. דווקא הוא היה יכול להרים את הקייס הזה, ולהוכיח שאפילו אם הוא קיים יחסי מין בכפייה עם הקולורדית, הרי שהוא בעצם לא ממש אשם, או שלא רק הוא אשם. הנה נפתחת לו הדלת להיות ממש מיוחד והוא יכול להיכנס דרכה בלי אבא, בלי שטרן, בלי שאקיל וג'קסון, בלי ג'ורדן ומגריידי, בלי עורכי דין ומכבסי מילים. או שהוא נכנס או שלא. או שהוא בארץ הפלאות, או שהוא חוזר לקנזס.

אני לא ממש בטוח שהעורכים של ספורטס אילוסטרייטד שמו לב לזה, אבל בשער של המגזין השבוע, בפינה הימנית התחתונה של התמונה של קובי, נמצא התאריך שבו נלקחה התמונה. הרביעי ביולי, 2003.