פרצופה של המדינה

"אני זוכר לכלוך, הרבה יונים וחצרות אחוריים חשוכים, ואנשים חיוורים" (אלבר קאמי על פריז, מתוך 'הזר').

אם הייתי גדל על טהרת המערבונים ולא מתאהב בגרי קופר, אם רק הייתי קורא את סיפורי הגבורה של איציק מרדכי ולא מעריץ קציני מודיעין מהקריה, אולי היה הכל קל יותר. אולי אז הייתי עכשיו כותב על קובי, או על פיפן, על הלייקרס, על העובדה שנייקי בלעה את אולסטאר ונתנה אגרוף בבטן לכל מי שבשנות ה-80' חשב שאולסטאר ירוקות זה שיא המרד. על מה לא. אבל ככל שהדגדוג באצבעות הולך ומחריף, ככה מתרחשת לה בשיפולים של הבטן תחושת העלבון. אמנם, במושגי הזמן של העיתונות המודרנית, שמגלה טפח ורצה מיד לחשיפה הבאה, החודש שעבר מאז נראה כמעט כנצח, אבל דווקא בגלל זה, האופן בו חזרתו של פנחס גרשון לספסל הקבוצה של המדינה פשוט נבלעה לה, הופך את העלבון לצורב עוד יותר.

אין פסיק אחד בפרשה שלא גורם לך לקלל את כל המעורבים בה. מהדברים עצמם, מדוברם, מהסליחה, מדייויד בלאט, מערוץ הספורט, ממכבי, מהקצינים העלובים של הצבא הישראלי, אבל זה ברמה השטחית. מעבר להתרעמות על דבריו של גרשון, לא ניגש אף אחד מהכותבים אל מהותם של הדברים. פיני גרשון, ולא חסרים אנשים כמותו בחברה הישראלית, לא חטא בעצם דבריו, הוא חטא במקום ממנו בא. פיני גרשון הוא "אובר-מן" ורק "אובר מן" יכול לבנות תורת גזע שמחלקת לליגות את אלו שאינם נמנים על גזעם. התורה של גרשון אינה שונה בהרבה מאימרה רווחת בחברה הישראלית - "עבודה ערבית" (וזאת בניגוד לעבודה יהודית דוגמת אולמי ורסאי, או גשר המכביה). ההנחה שיש עבודה ערבית והיא רעה, מקורה רק בהפנמה עמוקה שיש עבודה אחרת עליונה. כשפיני גרשון מחלק שחורים, הוא יכול לעשות זאת רק מתוך שכנוע עמוק שהוא שייך למעגל-על, כזה שיכול לשפוט את טיבם של האחרים.

"מה זה, אתה גם מזרחי וגם שמאלן?" (סוג של בדרן, ורד רמי (או ההפך), מתפלא על האורח שאול ביבי).

יכול להיות שאיוד הפרשה קשור לכך שרוב כותבי הכדורסל בארץ, כמו גם רוב משכתבי ומבקרי התרבות הישראלית, מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה (וזו סביבה שהופכת כל סרוסי לסהר), אבל קל יותר להאמין שההתאיידות היתה קשורה לכך שדבריו של גרשון כוונו אל מיעוט אחר. חטא יהיה אם כך לבדל את דבריו של פנחס מפליטות אחרות, אלו של הראשון בבידור, של אורי אור, של עובד קראוס, או הגיהוקים של התמלילן חיים חפר. חטא יהיה להבדיל את חזרתו לקבוצה של המדינה מכך שתחנת הרדיו הצבאית בוחרת דווקא את הוגת סדרת ההנפשה הפאשיסטית "בנות בראון" להגיש את תוכנית הדגל שלה את, או מכך שבשנת 2003 מולך על ישראל צורר שחורים (טוב, נו, שחורים אוריינטלים).

אם בסוף כל משפט בעברית מסתתר ערבי עם נרגילה הרי שבסופה של כל פליטת פה שכזו יושב אשכנזי עם גפילטא פיש ומגלה את הטרגדיה הישראלית של דחיית האחר, טרגדיית הדחייה של השחור הישראלי על ידי אחיו ה"אוברמנים".

איפה שלא תביטו, תמצאו שותפים באחריות למציאות העגומה הזאת, גם במחלקת התרבות של וואלה! (ואם תרצו תתחילו ישר ממילות הסלנג "וואלה", "סחתיין", ודומותיהן לעומת האוטו-דידקטי וחברותיה). על פניה, וואלה! תרבות מזוהה עם האגף הישראלי שבו לא שואלים אם לערבי מותר לזיין אותנו בתחת, אלא מתווכחים על איכות הוזלין. יש שם דיונים מעמיקים על דיסקים ממרתפי בריסטול, מאסות איריות, תסריטים הוליוודיים, חשיפות אסירי מצפון, דבר הפלסטינים, ויצירות אמנות ברלינאיות, אבל מתי בפעם האחרונה נכתבה שם ביקורת על דיסק מזרחי? מתי, בויכוח המתמשך על איכויות גלגל"צ, נבחנה העובדה שחצי מהעם לא זוכה לקבל את שלו בתחנה ציבורית ואיך זה שזמרים מזרחיים נכנסים לפליי ליסט רק כשהם מבצעים גירסאות כיסוי לשירים שהלכו בשדות? הציבור הישראלי השחור זה דבר שלא נספר, אפשר לסווגו בתור אלו שחושבים ואלו שיעשו מה שיגידו להם. במילה העברית "תרבות" לא מצויות האותיות ח' וע'.

אבל למה שנלין על וואלה! תרבות, אם ציבור קוראיהם, ליברלים גאים מהמרכז, בוחרי מרץ בעבר, עשו משינוי המפלגה החשובה ביותר בארץ בבחירות האחרונות. למה שנתלונן באמת, אם העיתון של המדינה מורח על כותרת העמוד הראשון על האפליה הגזעית בתיכון הדתי כסוג של חשיפה אנטי מחתרתית. בואו ונאמר זאת בראש חוצות: אשכנזים, כאן ובגולה, לא יכולים לסבול את הפדאיון הפרענקי.

אסור. בשום פנים ואופן אסור. אסור לצבוע את דבריו, את חטאו של גרשון בפסים וכוכבים. אין הרבה מחשבות שהן יותר כחול ולבן מהחשיבה הזו. היא מבטאת הלך רוח, קרתנות, ניכור לחצי מהאוכלוסיה הישראלית, חוסר רגישות לתלישותם, לאי יכולתם לחזור לעברם, לתרבותם המושפלת, לקשר המבחיל שנטווה בין העם הגרמני לאחינו הערבים. ולנו אסור לשכוח איזו מדינה הרימו פה ה"אוברמנים"—גזענית, מפוררת, מפולגת, שונאת האחר, תלושה מסביבתה, רודפת אחרי מבקריה, מלווה מהכיס האמריקאי כדי לפתח "עוזי", שיחזור לככב בעוד סוף עלוב של חיים בגטו במקומות באמריקה שפנחס חושב שהוא כה מיטיב להכיר. מדינה שחינכה אותנו חמישים שנה על השליחות של כל אחד מאיתנו למנוע את הישנות הטרגדיה, רק כדי לבחור בשנה החמישים וחמש לקיומה מפלגה שהיתה מעדיפה לאכול בלינצ'סים בפארק ולהאזין לקונצרטו (אבל, חלילה, לא בין שתיים לארבע).

איפשהו, אנחנו משתינים על הבחירה הזו, של אימוץ סגנון החיים המערביים על פני הרבצנות האוריינטלית. הטרגדיה שלנו היא שאחד, מזרחי, החזיר את פנחס לשלוט בקבוצה של המדינה והמליך את זהותה הלאומית של מכבי יותר מכל פעם אחרת בהיסטוריה. הטרגדיה ה"אוברמנית" גדולה יותר - אלף מלחמות ואפילו כביש עוקף (דרך אוסלו) לא עזרו ל"אוברמנים" להבין שהדרך לעזה עוברת בשדרות.