יום מהביל במיוחד של סוף חודש יולי. החופש הגדול כבר החל לפני מספר שבועות ובנתניה אפשר למצוא לא מעט ילדים ובני נוער, שסחטו את המרב מן הפגרה הנעימה. היו כאלה שהסתובבו בקניון הקריר, חלקם העדיפו את הקאנטרי קלאב, ברי המזל נפשו בחו"ל והיו גם כאלה שסתם נשארו בבתיהם, עיניהם מזוגגות ואפם דבוק למסך המחשב.
בנתניה העיר, ובעצם לא רק בה, ניתן למצוא גם לא מעט ילדים ובני נוער שהחופש הגדול לא פורס בפניהם יותר מדי אפשרויות קורצות. הם ממשיכים, פחות או יותר, לעשות את מה שהם עושים בשאר ימות השנה. באותו בוקר של סוף יולי, אותם ילדים בני 15-10, כמעט כולם ממוצא אתיופי, התרוצצו בשכונה ובעטו בכדור מסמורטט, כשאוטובוס עצר לידם ואסף אותם פנימה. האוטובוס המשיך עד לפנימיית הדסה נעורים, הממוקמת חמישה ק"מ צפונית לנתניה, שם פרק את מטענו האנושי. על משטחי הכדורגל של הפנימייה כבר נכחו מאמני מחלקת הנוער של מכבי נתניה. במהלך אותו היום נערכו מיונים לקבוצות הנוער עבור ילדים שיד הוריהם אינם משגת לשלם את דמי המנוי הכרוכים בהשתייכות לחוג כדורגל.
סודות מחדר האוכל
אדיס מלאסה (13) הוא נער ממוצע קומה ובעל עיניים אוריינטליות מפתיעות. הוא עלה מאתיופיה בגיל צעיר וכיום הוא נמנה על אותם 70 טעוני טיפוח שהתקבלו לפרויקט המיוחד ופוזרו על פי מפתח גילאים בין 14 הקבוצות השונות של מחלקת הנוער. 25 מבין 70 הילדים התנקזו לקבוצת ילדים ב' (גילאי 13-12), שהוקמה במיוחד עבורם ולמעשה בקבוצה משחקים רק שלושה ילדים שאינם ממוצא אתיופי.
לנערים סדר יום מובנה: מידי יום הם מוסעים לפנימייה עם תום לימודיהם בביה"ס, שם מחכה להם ארוחה חמה, מועדון, עזרה בשיעורי הבית, חדרי מחשבים, שיעורי העשרה ואימוני כדורגל. "בהתחלה ההורים שלנו התייחסו בחשדנות לכל העניין", משחזר מלאסה, "אמא שלי לא הסכימה, כי המשחקים נערכים בשבת. רק אחרי שהמאמן, גיל, הסביר להם על מה הפרויקט, הם קיבלו את זה".
הילדים התייצבו לאימון הראשון נרגשים ומתוחים, אבל דווקא אז התברר שגם בדרך רצופה כוונות טובות יש לא מעט מהמורות. הבעיה הראשונה התגלתה כבר בפתיחתו של אותו אימון, כשהתברר שלאף אחד מהילדים אין ביגוד וציוד ספורט מינימלי. "בהתחלה כעסתי עליהם", מודה מאמן הקבוצה, גיל פישל, שמתפקד גם כגיסו של מנכ"ל מכבי נתניה, קובי בלדב. "אז לא ידעתי כמה מצבם הכלכלי קשה, רק לאחר שביקרתי ילד ששבר את היד, הבנתי מה קורה, פתאום קלטתי כמה אנחנו לא מודעים לשכבות המצוקה. נכנסתי לחדר קטנטן עם שישה ילדים דחוסים בשלוש מיטות קומותיים ופיסת עץ שאמורה לשמש כשולחן, באותו יום הבנתי עד כמה החסכים שלהם גדולים".
הבעיה נפתרה כשעמותת "מעבר לאופק", שיזמה ומממנת את הפרויקט וגם מתפעלת את מחלקת הנוער של מכבי נתניה, הכניסה יד לקופה ודאגה לצייד את הילדים הנבוכים במה שדרוש. כל זה טוב ויפה אבל מהר מאוד צצה בעיה נוספת. "בהתחלה היו הרבה מכות ומריבות בין הילדים", מספר מלאסה, "היו הרבה בלגאנים באוטובוס, ילדים צעקו והכו ואפילו שברו חלון, היו מכות אפילו באימונים עצמם, הילדים היו מתחממים מהר. אבל פישל ומנהל פנימיית היום, קובי אביטל, דיברו איתנו והבהירו לנו שמי שרוצה להמשיך בפרויקט, צריך להתנהג למופת", מעדכן מלאסה. "בשלב הבא הם ניפו ילדים מהפנימייה, גם אותי הם ניפו אבל אנחנו ביקשנו סליחה והבטחנו להשתפר והם הסכימו להחזיר אותנו. הם גם מקפידים שנתנהג יפה בבתי הספר בהם אנחנו לומדים". מלאסה עצמו, אגב, נחשב לדוגמה טובה לנער שעבר הסבה משפת גוף כוחנית לעברית כמעט תקנית.
"הצלחנו להחדיר בהם את גודל הצ'אנס שניתן להם", מפרט פישל את טכניקת הריפוי מאלימות, "הנהגתי משמעת נוקשה ומי שהתפרע הושעה מהפנימייה, בשבילם זה היה סוף העולם". השעיה מהפנימייה או אפילו ניפוי אכן היוו אמצעי הרתעה אפקטיווי במיוחד, מלאסה מנמק מדוע: "אנחנו רוצים להתקדם בכדורגל וגם אוהבים את הפנימייה, את המתקנים, חדרי המחשב, הטיולים והקייטנות בחופשים. כולם השקיעו בנו המון וביקשו רק דבר אחד, שנתנהג יפה".
בהקשר הזה של התנהגות מופתית, הילדים נאלצו לעבור שיעור נוסף. לאחר הפעילות כולם היו עולים לארוחת ערב בחדר האוכל שעובד בשיטת הקיבוץ - מעמיסים על המגש, אוכלים ומפנים. האקשן היה מתחיל כשילדי הפרויקט היו באים בדלתותיו של בית האוכל. "היינו נדהמים מההתנפלות שלהם על המזון", אומר קובי אביטל, "הם היו מעמיסים פי 10 ממה שאכלו ואת היתרה לוקחים הביתה. עד עכשיו לא ברור לי מה הפשר בלשפוך אורז לתוך תיק עם גרביים ונעלי כדורגל". מלאסה: "נכון שבחדר האוכל כעסו עלינו שאנחנו באים לא מסודר. ילדים היו מבריחים אוכל בתיקים בשביל המשפחה או עבור ילדים אחרים בשכונה שלפעמים היו מכים אותם אם הם לא היו מביאים אוכל, אותם ילדים היו רעבים".
כפייה דתית
המכשול הבא הגיע ממקום לא צפוי. "אני לומד בבית ספר דתי והמורים איימו עלי ועל ילדים אחרים שיעיפו אותנו מבית הספר כי אנחנו משחקים בשבת", נזכר מלאסה, "אבא שלי התקשר למחנכת ואמר לה שכדורגל זה החיים שלי ושאני מקבל בפנימייה דברים שהוא לא יכול להעניק לי".
גם אביטל, איש חינוך ותיק, לא מבין מדוע מערימים קשיים: "חלק מהילדים לא ידעו קרוא וכתוב ולכן יצרתי קשר עם מורים בבתי הספר שלהם בכדי לשתף עמם פעולה. בלא מעט מקרים נתקלתי באטימות מוחלטת ובתגובות שליליות מצד מורים ומנהלים. הילדים היו באים אלי רועדים, מבולבלים בגלל הלחץ שהופעל עליהם. היה גם ילד מקסים שהמנהל אמר לו מפורשות 'אם לא תפרוש מהפרויקט, לא תעלה כיתה'. זו כפייה דתית לשמה, ורק לאחר שהבהרתי למנהל כי דרך התנהגות זו לא תעבור בשתיקה, הוא התקפל".
אבל ההשקעה החלה לשאת פרי. "לאט לאט אתה רואה איך הילדים האלה מתחילים לפרוח לך מול העיניים", אומר פישל, "עם הזמן הילדים התפתחו, קיבלו לימודי מחשבים, שיעורי עזר והעשרה, הם אפילו הלכו למופעי בידור כמו 'קטנטנות' ו'פסטיגל'. הם קיבלו באיחור מה שילד שמנת מקבל כמובן מאליו".
גם בכדורגל חלה אצל הילדים התקדמות ניכרת. מלאסה: "אני עכשיו עומד טוב יותר על המגרש, אני משחק בתפקיד בלם ועכשיו יש לי ראיית משחק יותר טובה, למדתי לקרוא מהלכים קדימה וככל שיעבור הזמן אני אמשיך להשתפר". פישל מסכים: "בהתחלה הם שיחקו כדורגל אינטואיטיווי שלמדו בעצמם על האספלט עם המהמורות בשכונה. בילדים האלה טמון פוטנציאל עצום, החספוס נותן להם מקדמה רצינית, הם פשוט יותר רעבים, יותר חזקים מנטלית למרות שלא קל להם, אין להם תמיכה מהבית, כמעט כל ילד רגיל בא למשחקים עם מלווה אחד לפחות, והם באים לבד. ההורים צריכים לטפל בעוד 10 אחים ואחיות והם גם כמעט תמיד שומרי שבת. אני פשוט נהניתי לאמן את הילדים האלה, ואת העונה סיימנו בסופו של דבר במקום השלישי בליגת מחוז השרון עם 16 ניצחונות מ-22 משחקים".
בחודש אוגוסט יחלו האימונים לקראת העונה הקרובה, ובפנימייה יישארו רק השחקנים היותר מוכשרים. "פנימיית היום תשאיר רק את אלה שמתאימים מבחינה ספורטיווית או בעלי פוטנציאל ספורטיווי", מבאר בן מלך את התהליך הדרוויניסטי שצפוי להתחולל. "בסך הכל אמורים לנשור כ-10 אחוז. הילדים הגבוליים יתמודדו על מקומם מול ילדים חדשים, זה גם יחשל אותם, אם לא היתה התמודדות כזאת, המוטיווציה שלהם לא היתה בשמיים".
"מעבר לאופק" - על העמותה
עמותת "מעבר לאופק" הוקמה בינואר 2001 ופועלת למען חינוך, תרבות וספורט. העמותה מנוהלת על יד מי שעמד בעבר בראשה של היחידה לספורט הישגי, ד"ר איציק בן מלך. העמותה נשענת על כספי תרומות בלבד, ופרויקט פנימיית היום מהווה את גולת הכותרת של פעילותה.
מקימי העמותה והתורמים הראשיים הם שני אחים ישראליים שמעוניינים להישאר אנונימיים. הרוח החיה הוא היהלומן הנתנייתי, אודי קופרמן, אליו חברו שני אנשי עסקים נוספים: רוני אלרואי, ממנהלי חברת "דלק", ויגאל ישי. כמו כן מקבלת העמותה תרומות ממשפחת ליטבין מקנדה, וממשפחת פרפ האוסטרלית. תקציבה השנתי של "מעבר לאופק" עומד על 2.2 מיליון שקל, כש-1.2 מיליון מתקבלים מתרומות, 400 אלף מגיעים מדמי חבר של הורי ילדים שכן מסוגלים לשלם והיתרה ממכבי נתניה. גם פנימיית "הדסה נעורים" עצמה סופגת חלק לא מבוטל מהעלויות.
