השבוע ביקרה בארץ מלכה. מה, לא שמעתם? לא השתתפתם בתהלוכות קבלת הפנים, כשדגלונים קטנים וחגיגיים מתנופפים בידיכם? לא פלא. הנשף השנתי של המלכה, אליפות ישראל באתלטיקה, התקיים בהדר יוסף, מרחק קפיצה משולשת כושלת מגשר המכביה, אבל הרבה הדר מלכות לא היה שם. השיאים היחידים שנשברו הם של מסכנות ואולי גם כמה מהתחום של יגאל שילון. אחרי הפיאסקו הגיעו כמובן גם התירוצים הרגילים: "אין לנו כסף להתאמן", "הבור היה עקום", "מאדים קרוב מדי לכדור-הארץ בשלב זה של יולי" ומה לא.
בריצת 400 המטר, נרדם אתלט על האדנים. כן, זה אשכרה קרה. היה "בום!", כולם התחילו לרוץ, רק אחד, ישראלי, לא שמע את ה"בום!". שמעתם פעם על ישראלי שלא שומע "בום!"??? אז הוא נרדם כי מה, כי אין לו כסף ושקט להתאמן או שזה בגלל שפשוט אין לו את זה? "זה": הקילר-אינסטינקט, הרצון לנצח בכל מחיר, האדרנלין שגורם לך להתפוצץ ברגע הנכון או אם אתה choker, גורם לך להחנק.
את התירוץ שאנחנו "מדינה קטנה בלי משאבים", שמענו כבר כמה פעמים? טריליון? שניים? למה, בברזיל הגדולה הכדורגל משגשג בזכות השקעת משאבים של הממשלה או בזכות הכישרונות והלהט למשחק ברחוב ועל החוף? בנמיביה, מקום מוצאו של האצן פרנק פרדריקס שפעם היה גדול (הוא בן 36 ולפי תוחלת החיים הממוצעת בארצו אמור למות תוך כמה שנים...) שם משקיעים בספורט? אליפות נמיביה הפתוחה לאתלטיקה ידועה כפסגת ההתמודדויות של הסבב האתלטי, אני בטוח. פרנקי, הילד הצנום, היה מהיר והיה רעב: רעב קצת לאוכל והרבה לנצח, אז הוא התחיל להתאמן ולהתחרות. ואז הוא עבר להתחרות בקולג'ים בארה"ב (ונהיה קצת פחות צנום). ואז הוא התחרה באולימפיאדות. והיום כולם יודעים שיש מקום שקוראים לו נמיביה (13 שנים של עצמאות, זה הכל).
לכדורגלנים, לעומת זאת, טיעון מדעי נוסף לבינוניותם (אהההמ.. ח-ו-ל-ש-ת-ם, יותר מתאים): "הליגה כאן בינונית" (אההההמ- ח-ל-ש-ה) ולכן אין הישגים בינלאומיים. מעניין, מה רמת הכדורגל בליגה הסנגלית? הקמרונית? הקוריאנית? הארצות-הבריתית? אפילו הדנית? כולן הגיעו רחוק, חלקן לתארים בינלאומיים. שחקנים שלהן משחקים בליגות הטובות בעולם. אבל רק לנו יש תירוצים. אגב, שחקנים מזהירים שלי - הליגה כאן 'בינונית' בגלל מי? אני משחק, או אתם? שלמה שרף, אתלט דגול כשלעצמו, המנהל אורח חיים ספורטיבי במיוחד, אמר אחרי אחד ה"פוקסים" היותר יפים שלנו, שניצחונות מביאים עם "השפיץ של הנעל". לא באמצעות אימונים, לא על-ידי עבודה קשה, לא עם כישרון ואפילו לא עם מאמן. רק ה"שפיץ", רק עם ה"פוקס", ככה, אליבא דמאמן הלאומי הנצחי, ככה נגזר עלינו לנצח. תבוסתנות ורגשי נחיתות לדורות.
אה, וקיים התירוץ הצברי האולטימטיבי: "אם לא הצבא, היינו מגיעים לטופ העולמי". אה-הה, בסדר. רוצה לומר לי מר ספורטאי, שמגיע פעמיים בשבוע לבסיס קצין העיר כדי להניף או להוריד את הדגל, שהשירות הצבאי הנוקשה, במהלך 4 שנים (הוא בטח הלך גם על קבע, עם ג'וב יוקרתי שכזה), הוא זה שקרקע את הקריירה המפוארת שהמתינה מחוץ לשערי הבסיס? אז רגע, זה לא שר הספורט לבנת שלא נתן לו משאבים לתקן את הבור? זה לא זה שאנחנו רק 7 מיליון במדינה וזה מעט מידי בשביל להצמיח 11 כדורגלנים נורמאליים? ספורטאי דגול, פוטנציאל לא ממומש שלי, אולי תחליט?
דוגמה יחידה להתעלות יציבה לכאורה, לא כזו של "פוקס", בנוף ה"ספורט" הישראלי, היא מכבי ת"א בכדורסל. אותה מכבי שדומה לעריץ המדינה השלישית קובעת מי יהיה בשלטון, מה יהיו החוקים ואפילו מה יהיה מזג האוויר. מכבי, על אף מורשתה כקבוצה ש"מביאה כבוד לכדורסל ולמדינה" היא הסימפטום האולטימטיבי בדיוק להיעדרה של התחרותיות ב"תרבות הספורט" (עאלק) בארץ אין מה להתאמץ, יש גזירה קבועה מראש, יש אלוהים בשמיים, קוראים לו שמעון מזרחי, והוא כבר יחליט בשבילנו. אם ב"פוקס" נקלע סל בשניה האחרונה בגביע, ב"שפיץ של הנעל" של עדי גורדון, זה ממילא יהיה רק ב"פוקס", אז למה להתאמץ, להתאמן, לנסות ולקוות אין מה לעבוד קשה בשביל "פוקס", זה בסיס הווייתו של ה"פוקס" ומהותו. הוא קורה ב"פוקס".
"פוקס" זו לא תחרות. לא מביאים אליפות NBA בפוקס. לא מנצחים ריצת 100 מטר בגמר אולימפי ב"פוקס" (גם לא מתעוררים לריצת 400 ב"פוקס"). אפילו גביע עולמי לא לוקחים ב"פוקס" (ותודה לך, רונאלדו, שאפשרת לי לכתוב זאת).
אז תשאלו - למה להתאמץ בכדורסל הרי הכל קבוע מראש, למה להתאמץ בכדורגל הרי אנחנו מדינה קטנה (אבל עם אחלה גרעינים), מה כבר מצפים מאיתנו? ואתלטיקה אין כסף לאימון, שלא לדבר על הבור העקום. נכון, אין גישה, אין תחרויות וכך אין הישגיות. אבל זה, כמו כל השאר, רק תירוצים.
את מי אנו מהללים, משבחים ומפארים ב"תרבות הספורט" שלנו: כוכבת ג'ודו, גולש ים, טניסאי שהגיע פעם ל-18 בעולם ועוד אחד שהפסיד למרטינה במשחק ראווה? נו באמת. זהו האתוס התחרותי שעלינו לגדל עליו את ספורטאינו?
אז אולי כדאי לנו פשוט למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה. לדמיין כאילו לא היינו כאן 55 שנה כי באמת לא היינו, ולהחליט די! מעכשיו מתחילים להתחרות כדי לנצח. מי שבא להביא כבוד שלא יבוא. מי שבא כדי לפגוש גדולים ולקבל חתימה ולא כדי להיות אחד כזה בעצמו שלא יבוא. מי שבא - ספורטאי, אתלט, מתמודד כדי להתאמן קשה, כדי קרוע לגזרים את המסלול, היריב, או הקהל שמולו, אפילו רק לנסות ברוך הבא: יש סיכוי. הגיע הזמן להפסיק להתבכיין ולהתחיל להתאמן. זה מתחיל בנו, לא במתן לבנת ולא בלימור וילנאי. אח"כ יבואו התקציבים, רק אחר-כך. אולי.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה החדשה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.