הכדורגל הישראלי דומה לתאונה - אתה מזועזע, אבל לא מסוגל להסיר את מבטך ממנו.
לאחר שבוע עבודה ארוך ומתיש, שבו התעצבנת ועצבנת את כל מי שרק נקרה בדרכך או אפילו סתם העז לברכך לשלום, מגיע סוף סוף יום שבת המיוחל. יום בו אתה יודע שתפגוש את כל החבר'ה במגרש, תפצח גרעינים, תקלל שופט אחד, את שני הוריו, שלושת קווניו ואם להיסחף אז גם את ארבעת ילדיו. אתה ממש מרגיש שתיכף כל התסכול והזעם שהצטברו אצלך במהלך השבוע מגיעים לפורקנם, כי הנה מכניס השופט משרוקיתו לפיו ומזניק את 22 האריות לדרכם ומייד תזכה לראות את קבוצתך רצה על המגרש כמו קרל לואיס בשיא כושרו, מתמסרת באומנות של ארכיטקט מיומן, נוגחת כמו צבי מיוחם בשיא אונו ומבקיעה בכמויות שלא היו מביישות שום קבוצת כדורסל נשים במגזר החרדי.
עוברות בקושי חמש דקות, אתה מעיף מבט בחברים שלך, שכל השבוע הקניטו אותך והבטיחו ש"בשבת אנחנו בטוח קורעים אותכם", ומגלה שגם הם מזועזעזים מרמת הכדורגל, שמתאימה אולי לליגה המקומית למקומות עבודה של עובדים זרים. ושלא תטעו, אלו אוהדים מושבעים, אחד אחד כאלו שמבטלים חופשות בשביל דרבי, מוציאים גימלים מהמילואים, בורחים מאישפוז יום לפני ניתוח ולא מפחדים לאיים בגירושין בכדי לא להפסיד משחק. ואנחנו עומדים שם המומים ולא מבינים אם מה שנגלה לעיננו, זה כדורגל בליגת העל או כדורגל שכונתי שבו תפסו כמה שחקנים באיזה מגרש בית ספר עזוב הלבישו אותם מדי קבוצה בליגת העל קנו להם רכב מתוצרת גרמניה, הצמידו להם דוגמנית כמיטב המסורת, ורק דבר אחד קטן ופעוט שכחו לספק להם - מיומנות בסיסית בכדורגל?
לפתע אתה מגלה שהשחקנים, משתי הקבוצות, לא רק שריצתם אינה מזכירה כלום ממיומנויותיו הנפלאות של קרל לואיס האגדי, אלא מזכירה יותר את ריצתה של דודתי ברכה עליה השלום, שסבלה מעודף משקל קיצוני ובשיא כושרה שקלה 220 ק"ג בקירוב. מילא הריצה, אולי החום משפיע, היינו מסתפקים בכמה מסירות מדוייקות אה-לה הארכיטקט המיומן מחלומנו הקודם, אבל גם בתחום הזה נשארנו ותאוותנו בידינו, לא רק שלא ארכיטקט מיומן, אלא בקושי פועל רומני שרק ירד מהמטוס ואמרו לו לסמן עם טוש הכי טוב שיצליח כי 'יהיה בסדר', ואולי גם המסירות יגיעו כי גם הגנות עושות טעויות, לא?
גם על מסירות נורמליות כבר הסכמנו לוותר ואז, לפתע, כרעם ביום בהיר, זה בא - הברקה. לבנו עמד מלכת, ובגופינו עבר מן רטט משונה, כי מן האגף השמאלי פרץ מגן צעיר בדהירת סולו מדהימה וחתם בהגבהה, ממש כמו שנכתב בספר הכדורגל הישן והטוב, בדיוק לראש החלוץ המיומן, שאם לומר את האמת גם דודתי ברכה ממקודם הייתה מבקיעה מהמצב שאליו הגיע. אבל חלומות ושאיפות לחוד ומציאות לחוד. החלוץ המיומן הכין את ראשו ונגח בכדור בעוצמה שאפילו ברכה, כן שוב ההיא ממקודם, הייתה מסוגלת לנגוח, לרוץ ולעצור את הכדור על קו השער, ובדרך עוד היה נותר לה די זמן לרדת על סנדוויץ פסטרמה עם המון תוספות.
באותו רגע החלטנו, שבפעם הבאה שנחטוף צמרמורת וליבנו יעמוד מלכת, עדיף שנחכה לרופא שיקבע את מותנו, כי כך לפחות נזכה לגאולה מהמשחק הזה. ויפה שעה אחת קודם.
לבסוף, כשגם על פניו התגלו סימני חלחלה מרמת המשחק לה היה עד בשעה וחצי אחרונות, שרק השופט לסיום, ומן הסתם הבטיח לעצמו שממחר הוא מחפש עבודה חדשה, אפילו כשומר בחניון נטוש, העיקר שלא לעבור עוד ערב משעמם כזה. אנחנו, איך שלא יהיה, נשמנו לרווחה, כי למרות שלוח התוצאות הצביע על סיומו של עוד משחק נטול שערים, הרי שכולנו ניצחנו. כדורגל לא ראינו, אבל לפחות עכשיו נוכל להתרכז במה שעושה לנו את זה באמת - להקניט איש את רעהו, וליצור עניין גם כשממש, אבל ממש, אין עניין.
על עוד דבר אחד הסכמנו פה אחד - שהדבר הכי יפה בכדורגל שלנו, זה שעם סיום המשחק יכול כל שחקן פשוט לפשוט את מדי המשחק, להחליף לבגדים משובחים ולצאת לדרכו, שהרי לא ניכרים בו שום סימני זיעה או לכלוך כלשהו וכמובן שגם תסרוקתו המעוצבת בקפידה תחת קילו ג'ל לא נפגמה בנגיחותיו המדוייקות. כך יוצא שרבע שעה לאחר המשחק אתה עשוי להיתקל באותו השחקן שזה עתה שילמת יותר ממאה שקלים לצפות בביצועיו, יושב בפאב ושותה בירה בשולחן שלידך, ממש כמוך, ואפילו מאותה הסיבה - שניכם רוצים להשתכר ולשכוח שהייתם שותפים לחוויה המזעזעת ממקודם, בלי לשפוט מי אשם ומי לא.
אולי חבל, אבל אלו הם פני הדברים. כמה שעות אחר כך, ישבנו לראות משחק מליגה קצת יותר אטרקטיבית משלנו - הליגה הספרדית וכולנו הרגשנו כאילו המשחק שראינו רק לפני שעות אחדות אומנם נקרא נקרא באותו שם, אך בוודאי שייך לענף ספורט אחר. אולי היה זה בכלל פינג פונג דשא שמשוחק רק במקרה עם הרגליים, כי הרי לא יכול להיות שזה אותו משחק, כשצורת המגרש, היציעים וכמות האוהדים שמאכלסת אותם כל כך שונה ובעיקר - השחקנים שם, ויש לי חדשות מרעישות עבורכם אז כדאי שתשבו, ממש רצים, והמסירות, שומו שמיים, אפילו מגיעות משחקן לשחקן.
במשך 90 דקות לא דיברנו אלא רק ישבנו ובהינו במסך. הכל נראה כל כך מהיר ויפה עד שלקח לנו לפחות מחצית להבין מי תוקף לאן ולמה. כאילו שהחוקים השתנו. הדבר דמה בעיניי לאדם שכל חייו אכל עוף ולפתע במקרה טעם כבד אווז. היה ברור לנו שחלק מעולמנו אבד לעולם ולא ישוב עוד.
אך מה מפתיע הוא אופיו של האדם, כבר למחרת היום כשאחד מחבריי בא ושאל אותי אם לקנות לי כרטיס למשחק בשבת, שמעתי את עצמי, בניגוד לכל הגיון בריא או שכל ישר, עונה לו בחיוב.
ככה זה. כל ילד בגן שושנה יודע שאנו יכולים ללמוד, להשכיל ולהתפתח באלף ואחד כיוונים שונים, אבל שלושה דברים לעולם לא נחליף: את אמא, את הדת ואת הקבוצה, יהיו מזיקות ככל שיהיו. אולי אנו עושים זאת מתוך הפרעה מזוכיסטית קשה שיכולה להעסיק פסיכולוגים רבים, אבל אנחנו, האוהדים האמיתיים, מעדיפים לכנות זאת בשם אחר - אהבה. אולי היא טראגית משהו וברור שהיא לא תמיד מובנת לאנשים מן היישוב שלא לוקים בחיידק, אבל זוהי האהבה שלנו, אהבת הכדורגל הישראלי.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה החדשה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. אנא, ציינו את שמכם המלא.