על הסרב

לכאורה, הפינג פונג כאילו היה איתנו שנים. בכל קאנטרי קלאב או בית מלון ניתן למצוא אותו, ולעיתים אפילו בבתים פרטיים, במקלטים של בניינים ואפילו בבסיסי צה"ל. בפועל הפינג פונג נכנס למשחקים האולימפים רק בשנת 88' במשחקים האולימפים בסיאול.

הקהל הקוריאני התאהב די מהר במאבקים בין האלילים המקומים לסינים ולשבדים. הספורט תפס תאוצה והפך להיות אחת האטרקציות המרכזיות בשתי האולימפיאדות שנערכו בשנות ה-90'. סידני 2000 הביאה לירידה בפופלאריות של הענף. האולמות היו כמובן מלאים כמו כל תחרות בסידני, אבל נדמה שרק המכורים לספורט המשיכו ללוות אותו גם אחרי האולימפיאדה.

לפני כשנתיים החליטו ראשי הענף לשנות שלושה דברים בסיסים בכדי להחזיר לו את הפופלאריות שלו. השינוי הראשון היה בכדור עצמו שגדל מ-38 מ"מ ל-40. האפקט היה מידי, המשחק עצמו הפך איטי יותר ונעים יותר לעין. פתאום אפשר היה לעקוב אחרי כל נקודה, והקהל הצליח סוף סוף להנות ממעוף הכדור שטס על השולחן.

השינוי השני חל באורך המשחקונים. בשכונה רובנו משחקים עדיין עד 21, אבל באליפויות רשמיות המנצח הוא הראשון שהגיע 11 נקודות. בכך הפכה כל מערכה למלחמת עולם ללא רגעים מתים בתוך המשחק בהם היו נוטים הצופים לאבד עניין.

השינוי השלישי והאחרון אסר על שחקן להסתיר עם גופו את הכדור בעת ההגשה. במילים אחרות, מעתה השחקן שאתה משחק מולו, יכול לראות לאן הכדור הולך. זה לא אומר שאוטומטית הוא יצליח לענות על הכדור, אבל מאז שנכנס החוק, ירדו מספר האייסים פלאים וחובטים מצוינים עושים עכשיו פחות נקודות ישירות מהסרב.

האם ההגמוניה הסינית נפגעה בעקבות כל השינויים והחוקים החדשים? לא ממש. סין היא עדיין המעצמה מס' 1 בענף, אבל יש לה אופוזיציה אירופאית קטנה, אך מאוד חזקה. 20 שחקני השולחן הטובים ביותר מגיעים לאתונה ויחולקו לשתי קבוצות. כל מדינה רשאית לשלוח שני זוגות ושלושה שחקני יחידים.

מהאופזיציה האירופאית ניתן לסמן בוודאות את טימו בול הגרמני בן ה-23. בול לקח לפני שנה את אליפות העולם בסין כשלכל אורך הדרך הוא מפרק יריבים סינים לגורמים. הסינים עצמם, אחרי שיצאו מההלם הפכו אותו לסוג של גיבור.

האלוף האולימפי מסידני, לינגוי קונג, התקשה להבטיח את מקומו באתונה. היו לו מספר יריבים מקומיים שלא נתנו לו מנוח. ביניהם גם הילד בן ה-18 אליו כדאי יהיה לשים לב בעתיד, ואנג האו והמדורג מספר 1 בסין, מא לין. גם לשבדים יהיה מה למכור באתונה, פיטר קרלסון, יאן וילנדר ויורגן פרסון ימשיכו להוביל את האומה שמחזיקה מהם גיבורים לאומים.

שווה לשים לב לשני שחקנים שיכולים להפתיע וידועים כעושי צרות, הראשון הוא הבלארוסי ולאדימיר סמאנסוב והשני הוא הקרואטי הצעיר, זוראן פרימוראץ'. איך שלא יהיה התחרות בין הגברים עומדת להיות צמודה ממש כפי שהייתה בסידני. למרות שאנחנו עוד רחוקים מהפודיום, אפשר לשמוע את ההימנון הסיני ברקע.

אצל הנשים הסיפור שונה. שונה לגמרי, שם יש בלעדיות לסיניות. או יותר נכון של סינית אחת ספציפית העונה לשם דאנג יאפינג, ששלטה בענף בעשור האחרון. יאפינג היא הספורטאית המפורסמת ביותר בהיסטוריה של סין. היא הפסידה כל הקריירה שלה רק פעם אחת בלבד ליריבה אירופאית, היא זכתה במדליות זהב בברצלונה ובאטלנטה ואז החליטה לפרוש. בין לבין היא הספיקה לזכות בתשע אליפויות עולם ביחידים ובזוגות.

יאפינג, השאירה אמנם חור רציני בענף שאיבד את גדולת השחקניות שלו, אבל עד מהרה התמלא החור כאשר שתי סיניות חביבות בשם ואנג ואן ווזאנג ינינג , השתלטו על כל תואר אפשרי בשנים האחרונות. הראשונה זכתה בשתי מדליות זהב בסידני והשניה לא הפסידה משחק בתקופה של שנתיים וטיילה לעבר אליפות עולם לפני כשנה. שתיהן תאבקנה ראש בראש על המדליה באתונה. למעשה עד המקום השישי בעולם לא ניתן למצוא שחקנית אירופאית ובכלל נראה, שגם באולימפיאדה הקרובה, לפחות אצל הנשים, כל המדליות ילכו לסיניות.