אינני נמנה על אוהדי ריאל מדריד, בטח שלא אחרי מסע הרכש של השנים האחרונות שהפך אותם לבבואה של נשיאם המגאלומני, אבל אחרי השבועות האחרונים, המועדון הזה והאיש העומד בראשו, פלורנטינו פרז, פשוט מגעילים אותי. היו זמנים בהם בכל זאת היתה לי סיבה להעריך את המועדון המנדרילי, זה היה כששחקני נשמה כמו מיצ'ל, בוטראגניו, מנולו סאנצ'יז ואפילו חורחה ולדאנו עוד שיחקו בו. כל אחד מהם סיים את הקריירה במועדון, עבר לתפקידי מפתח בקבוצה, או לכל הפחות שוחרר ממנה בצורה הוגנת. לא כך היה הדבר עם דל בוסקה והיירו.
בתוך יומיים הצליח פרז להעיף מקבוצתו את המאמן שהביא לו 4 תארים ענקיים ב-4 שנים ואת הקפטן, שהוא, לעניות דעתי, מהבלמים הגדולים ביותר ששיחקו את המשחק. לדעתי וכנראה גם לדעת ראול והרבה אוהדים אחרים, מדובר בהתנהגות והתנהלות מגעילה. פרז ניצל את הפופולאריות שלו בימים של אחרי הבאת בקהאם ונפטר מהמאמן הטוב ביותר שצמח, אולי אי פעם, מהתואר 'זמני'.
קבוצות של כוכבים כבר ניבנו בעבר והתפרקו כלעומת שבאו. לעתים קרובות מדי היה חסר המאמן שיצליח ליצור את האיזון הנכון בין כולם, אחד שיצליח להוריד כוכב שלא נמצא טוב בכושר לספסל, מבלי להוריד מכבודו. אחד שלא יכנס לויכוחי אגו מול שחקניו, אחד שיזכה להערכה בלתי מוגבלת מכל מי שקשור לקבוצה. דל בוסקה היה כזה. הוא זכה ב-5 אליפויות כשחקן ונשאר במועדון כמאמן בכל מחלקות הנוער. העליה שלו היתה איטית יחסית, מפאת טבעו השקט. במדריד הוא היה לכל היותר "מאמן זמני" - ב-93/4 הוא קיבל לידיו את הקבוצה ל-11 משחקים, ב-96 הוא עמד על הקווים פעם אחת, לפני שב-99' הוא תפס את מקומו של ג'ון טושאק למשך שלוש וחצי העונות האחרונות. וכך, פחות מיומיים אחרי שזכה באליפות השניה שלו (עם שני גביעי ליגת האלופות), הוא מצא את עצמו מחוץ למועדון ששימש לו בית במשך 25 שנים. בסוף הוא עוד אמר, "לעולם לא אאמן באתלטיקו או בברצלונה", והוכיח כי נאמנותו למועדון, כנראה גדולה יותר משל נשיאו.
לגבי היירו שלפני שראול הגיע, כבש יותר שערים בנבחרת מאשר כל החלוצים ששיחקו בה, אין הרבה מה להוסיף. כל מי שזוכר את הקטר הספרדי בשנים היפות שלו, לא יכול שלא להסכים לקביעה הרשומה מעלה. מאנולו סאנצ'יז , שחקן פחות טוב מבחינה היסטורית ופחות משמעותי למועדון מאשר פרננדו היירו, קיבל הרבה יותר כבוד כשהחזיק בגביע האלופות גם כשהיה בן 38 ושימש כקפטן הקבוצה שזכתה בו ב-98'. אח"כ הוא חימם את הספסל עוד שנתיים לפני שפרש סופית. הקהל אוהב מחוות כאלו לשחקנים גדולים שנתנו הכל עבור הסמל. כזה היה פרננדו היירו וכולי תקווה שההיסטוריה תמצא את הדרך להתנקם בפלורנטינו.
מאז נולדה ליגת האלופות לפני כעשור, נדמה כי קברניטי הקבוצות הגדולות של אירופה, קרי מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד, התחילו להתאהב בהרגשת הכח המשכרת שמתלווה אליה, כשגם הכסף, כמובן משחק תפקיד מרכזי. שני המועדונים הנ"ל מנסים להיתפס כגדולים ביותר בהיסטוריה ונראה כי בעתיד, לכשתקום "הסופרליג" של 14 החברות ב- 14-G (רעיון המתגלגל כבר כמה שנים), יתפסו סר אלכס ופלורנטינו את מקומם כמלכים האמיתיים של הכדורגל האירופי ואולי אף העולמי. בינתיים הם מחזקים את מעמדם ומחליפים ביניהם שחקנים, מאמנים ומי יודע המ עוד. פרגוסון ויתר על בקהאם וקירוש (עוזרו שעבר לאמן את ריאל במקום דל-בוסקה), אבל שלא תחשבו שהוא ייצא פראייר. מלבד רונאלדיניו הגדול, נראה כי אחרי הכל ראול יעשה את הדרך ההפוכה מהבירה הספרדית לעיר התעשייה האנגלית. אל ואל תגידו שלא ידעתם.
מלפפונים, שלבי הגידול
"אני מעדיף לפרוש מכדורגל, ולא לעזוב את מנצ'סטר יונייטד", הצהיר בהתרגשות דייויד בקהאם לעיתונאי אנגלי, שלושה ימים בלבד לפני שחתם בריאל מדריד. כשהתפוצצה לאוויר העולם הידיעה בדבר מעברו של הכוכב האנגלי לאלופת ספרד, היו רבים שלא הבינו איך יכולה להרשות לעצמה מנצ'סטר יונייטד למכור את הנכס הגדול ביותר שלה. בקהאם הוא הרי הרבה יותר משחקן מצויין שגדל במחלקת הנוער של המועדון. אולי היחסים עם סר אלכס התערערו, אבל פרגי והנהלת המועדון לא טיפשים עד כדי ויתור על שחקן שתורם הרבה יותר מ-42 מיליון דולר לארגון ששמו מנצ'סטר יונייטד. חייב להיות כאן משהו נוסף מאחורי עיסקת הענק הזאת - אולי ראול?
מי ששמע את ההתבטאות ההחלטית הזו של בקהאם, היה יכול להיות בטוח שהעיסקה המתוקשרת לא תצא אל הפועל בסופו של דבר, אבל אין זאת הפעם הראשונה בה אנו מגלים מה שוות הצהרות של מעורבים בדבר ודי אם נזכיר את הבטחתו של נשיא אינטר, מאסימו מוראטי, בקיץ שעבר, שרונאלדו יישחק רק במילאנו. זה מתחיל מציטוטים של מקורבים לשחקן או למועדון. ממשיך בהכחשה של השחקן/הסוכן, אליה עשויה להתלוות הצהרה של המועדון המחזיק בשחקן, כי בכל מקרה אין הוא מתכוון לשחררו. אם הגענו עד לפה, מבלי שהמלפפון יבש לו ונעלם, אפשר להעריך כי הסיכויים להשלמת העסקה, עלו כבר לסביבות ה-40 אחוזים. אם הכוכב מגיע מקבוצה בינונית, כמו פ.ס.ז' או מאיורקה, ישמח הכוכב לדבר על המעבר, שלא כמו במצב בו הוא מגיע מקבוצה גדולה יותר. מתי נדע שהעיסקה גמורה במצב שכזה? כשהשחקן עצמו משחיל משפטים כמו של בקהאם ולאחרונה גם של פרז ("ראול יפרוש כקפטן ריאל מדריד").
הקפטן והסמל של ריאל מדריד הפך בימים האחרונים למלפפון החדש ולפי כל הסימנים, מעבר שלו למנצ'סטר - כנראה לא העונה, אלא תוך שנה או שנתיים - יחבר את הקצוות בציר הפסגה האירופי מנצ'סטר-מדריד. אלכס פרגוסון, שוויתר לריאל על הכוכב שלו ועל יד ימינו ואף אמר בעבר הלא רחוק, כי לדעתו ראול הוא השחקן הטוב בעולם, ישמח לראות את מספר 7 החדש מחנה את הפרארי שלו במגרש החניה של אולד טראפורד. מצד שני, ראול מאוכזב מדרך הטיפול בדל בוסקה והיירו, וכשסטירת הלחי מצלצלת על פניו מחדש כל קיץ (כך הוא לקח לפני כשנה את הבאת רונאלדו על חשבון מוריינטס), בסופו של דבר גם סגידת הקהל המדרידיסטי לא תספיק כדי למנוע ממנו לחפש לעצמו בית חדש. ופרז? עם החברים הכי טובים החדשים שלו - אלכס פרגוסון ופיטר קניון (מנכ"ל היונייטד) - הוא ימשיך כנראה לחייך ולהגעיל אותנו עונה אחרי עונה, עסקה אחרי עסקה, תואר אחרי תואר.
בגרסה הישראלית, אגב, העניינים קצת שונים מפני שיש פחות תכנון וסינון של מה שרץ בקיץ לתקשורת. אבל, ביסודו של דבר, חוקי המשחק הם אותם חוקים, כך שמשפט כמו "אני לא רואה שום אפשרות ללבוש חולצה של מועדון אחר, בעתיד או בכלל" (אבי נמני), צריך להדאיג או לשמח את כל מי שרואה עצמו בעל עניין.