קודם ביזנסמן, רק אחר-כך בנאדם

במהלך זריז של 24 שעות ושתי החלטות אומללות הפכה את עצמה פיפ"א לגוף הניהול האווילי והמטופש ביותר שפועל כיום בעולם הספורט המוכר לאדם. כן, אפילו יותר מההתאחדות לכדורגל בישראל. אבל לשתי ההחלטות הנוראיות מכנה משותף נוסף על דפקטיביות גרידא: התנשאות מעמדית מכוערת ואלימה, שתכליתה להנציח את מעמדו של שחקן הכדורגל בעולם כעבד, כמכונה לייצור מזומנים ותו לא. מזומנים שמרביתם, ממילא, נופלים כפרי בשל בידי בעלי הממון.

ובמה דברים אמורים? הם אמורים במקרה הטראגי, המוזר והמעזע של פטירתו של מארק ויויאן-פו, קשרה של נבחרת קמרון ומנצ'סטר סיטי, במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות מול קולומביה. אם הבנתי נכון את דברי הרופא, הרי שויויאן-פו נפטר מיד לאחר שהוצא מהמגרש, תוצאה של דום לב. נסיונות ההחייאה שבוצעו בו, היו מלאכותיים. הקשר הקמרוני היה קר ומת הרבה לפני שפיפ"א הוציאה הודעת אבל, וגם מספיק זמן לפני תום המשחק.

ההיגיון של 'ההצגה חייבת להימשך' ושל 'מרק ויויאן-פו היה רוצה שהמשחק יימשך עד סופו', נשמע אולי משכנע מספיק באוזני בני אנוש הסובלים מפיגור רגשי חמור במיוחד. אבל אוהד הכדורגל הממוצע, בעצם, האדם השפוי ביסודו, לא מסוגל לקבל כל החלטה שאינה הפסקת המשחק באופן מיידי – ברגע שנודע גורלו של השחקן, שלא לדבר על הפסקת משחקי הטורניר חסר החשיבות הזה. אבל אם הטימטום כאן ברור לעין וחוצה כל תרבות, הרי שצריך להביא בחשבון שפיפ"א, מארגנת התחרות, צפויה להרוויח קרוב לחמש-עשרה מיליון דולר מהכנסות התחרות המיותרת הזאת. בצרפת, המארחת, יש עניין לא מועט בטורניר, כמו בכל אירוע בו משתתפת הנבחרת – וצרפת היא חברה רבת השפעה בפיפ"א הנוכחית. אין לטפול את ההאשמה על הצרפתים, חס וחלילה, אבל החלטה שלהם לסיים את חלקם בטורניר, או לפחות לדחות את משחק חצי הגמר ביממה, הייתה המינימום האנושי והתרבותי המתבקש. פו שיחק בעבר בליגה הצרפתית ויותר ממחצית שחקני ההרכב הצרפתי הכירו אותו או שיחקו מולו. אפשר היה להפגין קצת רחמים גם כלפיהם, שעלו למגרש ממררים בבכי בידיעה שויויאן-פו, אותו הכירו כמעט כולם, נפטר.

אבל פיפ"א וההתאחדות הצרפתית דרשו – והם הרי מנהלים את העולם, כלומר את הקריירות המקצועניות של העבדים הספורטיביים החדשים. ולמי שחושב שמדובר בהגזמה, תיכף סיפורו של אריאל אורטגה. במקום בו כדורגל הוא הצגה שכל תכליתה כלכלית, וכל ערך אחר של אנושיות, חמלה, כבוד, חברות וטעם טוב – קורס מול הקושי הלוגיסטי העצום שבביטול משחק או טורניר, הכדורגל עצמו מאבד כל חשיבות וכל משמעות. ענף ספורט שאינו ממצמץ לפני שהוא ממשיך לשחק, כאילו כלום, גם בשעה טראגית ונוראה, הוא ענף ספורט שאינו ראוי לשחקנים המשתתפים בו ולאוהדים הצופים בו. פיפ"א, החטיפה אתמול בערב, את אחת מסטירות הלחי המצלצלות ביותר שניתנו אי פעם לכדורגלנים: היא ביזתה את המת, רוקנה את המשחק מתוכן והזכירה לכולם – אתם כאן בשביל הטלוויזיה, בשביל המפרסמים. תשחקו כדורגל ותסתמו את הפה. יש לכם דקת דומייה לאבל ולמחשבה וקדימה למגרש! מחייכים ומלאי חיים, כן? אתם מקבלים בשביל זה הרבה כסף. העובדה שלא התפתח מרד שחקנים מעידה יותר מכל לא על אטימות ליבם של שחקני הטרי-קולור, אלא על ידה החזקה ואימתה הנטויה של פיפ"א.

אותה פיפ"א שהחליטה לקנוס את אריאל אורטגה ב – 11 מיליון דולר ולהשעות אותו מפעילות לשנה, בשל סירובו לשחק בפנרבחצ'ה ובשל סיכסוך כלכלי בין המועדון הארגנטינאי ריבר-פלייט, סוכנו של אורטגה ופנרבחצ'ה לגבי סכום הפיצוי על ביטול החוזה. בטח שמתם לב שאריאל אורטגה עצמו לא נכלל ברשימת המסוכסכים עם אף אחד. הוא ממילא מריונטה שגורלה נמצא בידי סוכנים, בעלי קבוצות עשירים ופיפ"א. המסר של פיפ"א לאורטגה ולכל שחקני הכדורגל בעולם: כדורגל הוא משחק של כסף גדול. מי שמתעסק עם בעלי הממון ייסתכן באיבוד הקריירה שלו ובפשיטת רגל. זה מה זה פשוט – שחקו לפי הכללים של פיפ"א ושל בעלי ההון או שתתחרטו על היום בו התחלתם לשחק כדורגל.

הגישה הזאת של 'אני ואפסי עוד', של בעלי הון מול צמיתים, הוא שעתיד להחריב את הספורט המקצועני. כי ספורט שמונע רק משיקולים של תועלת כלכלית הוא ספורט ששכח את ייעודו האמיתי – הנאה לכל המעורבים בו. במקום בו השכירים לא נהנים, בעל העסק לא מרוויח. במקום בו בעל העסק לא מרוויח, הוא עובר לעשות עסקים במקום אחר. משאיר אחריו קנסות ענק לשחקנים בורים בדיני חוזים, גופות של שחקנים מתים על המגרש והרבה מאוד לבבות מרים ביציעים. על הזין שלו – הוא כבר בפגישה העיסקית הבאה.