לג'ל (ולאהבה) לא היה מקום בתכנית הברזילאית של פרגוסון

יום ראשון. בלונדון גשם זלעפות, כולם מתחבאים בבית חוץ מ-22 ילדים בני 12 בערך שרצים בבוץ. קבוצת הילדים של טוטנהאם גמרה הרגע עוד משחק וכל הילדים מורידים את החולצות הלבנות שהפכו מזמן לחומות, צועקים ועושים בלאגן. פתאום דממה. כולם מסתכלים על ילד קטן ורזה שמוריד את החולצה ובמקום לראות פופיק רואים עוד חולצה. החולצה של מנצ'סטר יונייטד.

לילד הזה קוראים דיוויד בקהאם והסיפור הוא אמיתי. כמה חודשים לאחר מכן, בהמלצת אחד מהסקאוטרים של היונייטד המפוזרים בכל אנגליה, עבר הילד, שאהד את הקבוצה מגיל 0, לגור ולשחק במנצ'סטר.

מאז עברו הרבה מים בתמזה, דיוויד אפילו שיחק שנה בפרסטון מהליגה השנייה כמושאל וחזר משם יותר קשוח. אחרי פרישתו של מלך אולד טראפורד הצרפתי הוא לקח את הגופיה מס' 7 (סמלו לשעבר - אין סיכוי שראול יוותר עליה) וקיבע עצמו בצד ימין של הקישור ב- 4-4-2 של היונייטד.

בגמר של 99' הוא עבר למרכז המגרש, כי סקולס וקין היו מושעים. בקהאם נראה באותו משחק כמו חתול שבורח ממכוניות – רץ לכל כיוון, לא קרוב לכדור, נשלט לחלוטין על ידי הערס הגרמני, אפנברג.

לפני הגמר הזה היה גביע עולמי עם כרטיס אדום לא מוצדק, גול מחצי מגרש נגד ווימבלדון, אחרי היה גול נגד יוון בשניה האחרונה שהעלה את אנגליה למונדיאל האחרון, פה ושם כדור חופשי כזה או אחר, וזהו. זה בערך כל מה שעשה בקהאם כשחקן.

אז למה, למה יש צביטה בלב היום? כי בקהאם הוא יונייטד. תעשו קאט בין בקהאם הדוגמן לבין בקהאם השחקן. הוא אנגלי, צועק על שופטים וחמום מוח - אבל בעיקר ווינר. פרגוסון תמיד בנה את הקבוצה שלו על שחקנים קשוחים מהאי הבריטי בתוספת חיזוקים בעמדות שדרשו יצירתיות. אז נכון, הבסיס נשאר – קין, באט, סקולס, פרדיננד (שלעולם לא יהיה מזוהה עם המועדון) ולצערי גם האחים נוויל, אבל מתוכם נעקר היום הג'ל המחבר.

הסקוטי עם האף האדום החליט שהוא הולך על המודל של ברזיל, ומשחק במערך גמיש של 4-3-3 שיכול להפוך ל- 4-5-1 במקרה הצורך. במערך כזה אין מקום לבקהאם, שבניגוד לסולסקיאר, לא יכול לשחק חלוץ בצד ימין. בעוד שנתיים היה פוקע החוזה עם בקהאם וזאת הייתה ההזדמנות האחרונה לקבל קצת דלק לקניית 3 השחקנים שחסרים לקבוצה – קשר/חלוץ בצד ימין, חלוץ חוד (לימים שואן ניסטלרוי עייף) ובלם (מי ייתן וזה יהיה אז'אלה).

אז בשנה הבאה נראה אולי יונייטד שלא נעצרת ברבע גמר ליגת האלופות אבל גם אם השדים האדומים יגיעו לגמר 2004 אף אחד לא ישכח את אותם שתי דקות בגמר של 99', את הילד עם הבלורית, ואת הכדורים המסובבים שלו.



© כל הזכויות שמורות לרועי אחיעזר, 2003