הו, כמה מרגש. האדמירל מפליג לו לחיים לחדשים. מחה נמחה דמעה מני עין, והלב ירטוט בהמיה. אז זהו שלא. דייויד רובינסון היה שחקן כדורסל מצוין, אבל למרות האליפות, וכמה משחקים שבהם נתן מספרים יפים תוך ניצול השמירה המשולשת והמרובעת על טים דאנקן, הוא לא היה שחקן גדול והוא גם לא אדם כזה מדהים.
דייויד רובינסון הוא נער הפוסטר של אנשים שמתחלחלים מליגה בדמות אלן אייוורסון. דייויד מנומס. דיויד ממושמע. דייויד סיים שירות של כמה שנים בצי בטרם התפנה לעשות מיליוני ג'ובות ב-NBA. דייויד מטיף לילדים לא לעשות סמים (שזה דבר טוב, אבל למה בהבעה זחוחה וטון של פוץ??). דייויד נוזף בקנדי המחוצף שמעז לפתוח את הפה על איזו מלחמה קטנה ורווחית שהמדינה שלו בכלל לא השתתפה בה. דייויד ילד טוב אמריקה התאגידית.
אז חוץ מהסעיף האחרון, קשה לומר שהתכונות הנ"ל הן בעייתיות. יש בהן תועלת רבה והן מאד חינוכיות. אבל אותה התבטאות אומללה של "האדמירל" והביצועים שלו בסדרת המבחן הגדולה של הקריירה שלו הופכות אותו בעיניי לשחקן שגם על המגרש וגם מחוצה לו ממש לא מצליח לעורר סימפטיה.
נתחיל מהסיפור עם סטיב נאש: למי שלא זוכר, בעיצומן של ההכנות להרפתקה הצבאית של ארה"ב בעירק (שהסתיימה בצורה מוצלחת כל-כך, כידוע) התבטא כוכב הדאלאס מאבריקס סטיב נאש ואמר שהוא לא חושב שזה בסדר שאלפי אנשים ימותו בגלל נפט "או איזו הסחת דעת מסוג זה". אפשר להתווכח על תפקיד הנפט בגורמי המלחמה, ועל נחיצות המלחמה וכל החרטה הזה. מה שאי אפשר להתווכח עליו - במדינה שעדיין מתנהלת על פי החוקה של טום ג'פרסון ומגילת הזכויות - הוא הזכות של סטיב נאש לומר מה שבזין שלו על מה שבזין שלו. יש סייגים לזכות הזו - הוצאת דיבה, גילוי סודות מדינה, כאלה - אבל נאש לא היה בכלל באותו איזור זמן עם הסייגים הללו.
למרות זאת, קם לו דייויד רובינסון הסופר-פטריוט והפריח איזו שטות פשיסטית על כך שאם נאש הקנדי לא אוהב את איך שממשלת ארה"ב מתנהגת, שלא יחיה בה. כנראה שהגיבור הימי מההולל (שלמרות הכשרתו המקצועית, ולמרות התפקיד המאד משמעותי שמילא הצי בשתי מלחמות המפרץ, לא מצא לנכון להתייצב בבקו"ם כשהתחילו בארה"ב לגייס כוחות מילואים) לא ממש מכיר את המסמך שעליו מושתת השלטון במדינה שבה הוא חי. מגילת הזכויות אינה מגינה רק על זכויותיהם של אזרחי ארה"ב. היא מגינה על כל מי שנמצא בתחומה, בין אם באופן חוקי או לא. חוקת ארה"ב היא מה שהופך את אוסף הקולוניות הזה לאמריקה - הר הזהב, ארץ האפשרויות, מגנט החלומות הגדול של המין האנושי. אם דייויד רובינסון לא אוהב את התיקון הראשון לחוקה, המטיל איסור מוחלט על התערבות בחופש הדיבור והביטוי, אז אולי **הוא** חי במקום הלא נכון.
ועכשיו חזרה לפרקט: זוכרים את הסדרה לפני שלוש שנים כשהספרס, בתור אלופים מכהנים, הודחו בסיבוב הראשון על ידי פיניקס בארבעה משחקים בלבד? דאנקן היה מושבת בסדרה ההיא והאדמירל פשוט נעלם ברגעים המכריעים. עכשיו, לפני שיקפצו כל מגיני האדמירל, יש לציין כמה דברים: שאז עדיין היו לו ברכיים, שמולו ניצבה קבוצה מטורפת של גארדים בלבד בלי שום דבר משמעותי מתחת לסל (היחיד שם מעל 2.10 היה לוק לונגלי, וגם עליו יש לאדון רובינסון שישה ס"מ פור), ושהכוכב הגדול של אותה יריבה (ג'ייסון קיד) נפצע והוחלף על ידי קודמו בתפקיד (קווין ג'ונסון האליל) שבכל זאת היה כבר בא בימים ולמעשה נשלף מהפנסיה כדי לעזור לקבוצה במצב החירום.
למרות כל אלה, לא הצליח מר רובינסון לגלות עליונות מתחת לסל על פני יריבים נחותים בעליל, ולסחוף את החברים שלו לניצחון בסדרה שבה הם נחשבו לפייבוריטים. לשיא הגיעה התופעה כשבמשחק הרביעי והאחרון באותה סדרה, אחרי ביקורת קשה על היעלמותו, נתן רובינסון מחצית מפלצתית עם נתונים דו ספרתיים בנקודות וריבאונדים. אבל לוזר תמיד ימצא דרך להפסיד והאדמירל הגיבור פשוט נעלם במחצית השנייה והקובעת, אותה סיים עם משהו כמו ארבע נקודות, כולל 0 מחמש ברבע האחרון.
אז שאחרים יתפעלו מהאזרח למופת, איש הצי, הצנוע והשקט, יאדה יאדה יאדה. אני, כשבכלל אטרח להיזכר בדייויד רובינסון, אזכור איש שהתגלה כנאד נפוח מחוץ למגרש, ולוזר לא קטן עליו, שלא הפיק מגופו המשובח וכישוריו המדהימים אפילו חצי ממה שהוא יכול היה. הוא לא יחסר לליגה - אלא בתור מישהו שגורם לסנטרים פחות גבוהים ומוכשרים אבל יותר לוחמים ושאפתנים להרגיש טוב עם עצמם.
דיוויד רובינסון? פוץ ולוזר
17.6.2003 / 21:33