אם רק היו קוראים לו ברוך דגו

בשבוע שעבר שמחנו והתרגשנו לראות את מוראד מגמאדוב, שורה אובארוב וסרגיי טרטיאק זוכים לקבל את תעודות הזהות החדשות שלהם בטקס חגיגי במשרד הפנים. מעטים האנשים שיגידו, שלא הגיע לשלושת הספורטאים הנפלאים האלה לזכות סוף סוף באזרחות. כולנו יודעים בדיוק מה מרגיש שורה שבתו משרתת בצה"ל.

מה שבאמת מעניין לדעת, הוא אם שלושת המכובדים הללו היו רוצים להישאר בארץ, אם הכדורגל היה נחשב כאן לענף לא מקצועני, והשלושה היו יודעים, שהם לא יתעשרו כאן, אלא ירוויחו משהו כמו שכר המינימום במשק – קשה להאמין.

אז יש ענפים שהם לא הכי מקצוענים כאן, אתלטיקה קלה למשל. פה, אם אתה לא אלוף אירופה, לא תראה יותר מדי מזומנים, מעט מאוד ליתר דיוק. אבל אם אתה ספורטאי בנשמה, תוכל בערב, אחרי העבודה כמובן, "ללכת להתאמן", בשאיפה שיום אחד יזמינו אותך לייצג את המדינה באליפות אירופה או העולם למשל – אז גם תוכל לקבל איזו תמיכה של 3000-2000 ¤ בחודש.

נשמע כמו מגנט לפראיירים, אבל עובדה שלא חסרים "פראיירים" כאלה, ויש גם אחד שאמור להגשים חלום ולצאת לאליפות העולם – אמור, כי תעודת זהות ישראלית עדיין אין לו. מדובר ברץ למרחקים ארוכים, היילה מלקוט (בן 38), שהגיע לכאן מאתיופיה לפני שבע שנים. ידוע שלא חסרים גויים מבין העולים מאתיופיה ונכון, מלקוט הוא אחד מהם. ובכל זאת הוא התחתן כאן עם שרה, ישראלית יוצאת אתיופיה שאת לימודיה התיכוניים סיימה כאן - אזרחית לכל דבר. לשניים שלושה ילדים צברים, שספק אם מבינים למה המדינה לא מכירה באבא כישראלי.

מלקוט משתתף כדרך קבע במירוצים למרחקים ארוכים בארץ, ומתאמן במכבי ת"א. בחודש שעבר המועדון ביקש להוציא אותו לאליפות אירופה למועדונים שהתקיימה בסרביה, ולתדהמתם גילו שלפי ההנחיות של משרד הפנים, במידה ומלקוט יעזוב את הארץ, הוא לא יוכל לחזור. לאליפות ההיא הוא כבר לא נסע, אבל רגע השיא בקריירה הספורטיבית שלו עדיין לפניו. מדובר באליפות העולם באתלטיקה, שתתקיים באוגוסט בפאריס.

מלקוט אמור להיות חלק מרביעית המרתוניסטים הישראלית שתנסה לתפוס מקום מכובד בתחרות הקבוצתית. איגוד האתלטיקה מנהל מגעים עם משרד הפנים כבר מספר חודשים בבקשה לאשר לו אזרחות מלאה, אבל כל פעם נתקל בקשיים אחרים. ישנן מספר בעיות שקשורות ליהדותה של אשתו שעדיין מעכבות את הבקשה, ונכון לעכשיו, נראה שבגלל הבעיות האלו, מלקוט לא יסע גם לצרפת. אי נסיעה של מלקוט תמנע מאיגוד האתלטיקה להרכיב רביעייה הנדרשת לתחרות הקבוצית וכך תבוטל נסיעתם של שני רצים נוספים.

"מה שנעשה איתו זה לא אנושי", אומר לוי פסבקין, חבר הנהלת איגוד הא"ק. "הוא מרגיש זוועה, כמו בכת התנאים בהודו, שאפשר להשתין עליהם, לענות אותם ולשפוך עליהם חומצות. הוא נורא רוצה להקדיש את כל כולו לריצת המרתון, אבל הוא לא יכול לעשות את זה, כי הוא לא מאמין שיקבל אזרחות". החשש הגדול ביותר של פסבקין הוא הישנות המקרה של אחמד חוסיין, רץ אתיופי שברח ממולדתו אחרי שהוצא נגדו גזר דין מוות, השתקע בארץ והתאמן כאן בשנים האחרונות. אחרי שלא מצא מקורות מימון ועזרה, נמצא חוסיין לפני מספר חודשים מת ברחוב.

תגובת דוברת משרד הפנים לוואלה! ספורט: "למר היילה מלקוט הוארכה לאחרונה אשרת השהייה והעבודה לתקופה של 6 חודשים. עד שרעייתו של מר מלקוט לא תגיע למשרד הפנים, כפי שנתבקשה מספר פעמים, להסדרת הנושא - יעוכב הטיפול בבקשתו". אשתו של מלקוט, אגב, כבר הגיעה למשרד הפנים, אבל שם דורשים ממנה לתת כל מיני הצהרות בנוגע למשפחתה, שהיא לא מעוניינת לתת.

פה המקום לציין כי אף אחד משלושת הכדורגלנים שהזכרנו בתחילה, אינו נשוי לאזרחית ישראלית - אובארוב, טרטיאק ונשותיהם, הם נוצרים בזהותם, מגמדוב ואשתו מוסלמים. במשרד הפנים סירבו לנמק את ההבדלים בהתייחסות בין מלקוט לכדורגלנים.

על הבעיות ההלכתיות אפשר לשבת ולדסקס שעות עם רבנים שונים ואנשי משרד הפנים, אבל לא זו הכוונה כרגע. הסיפור הוא פשוט: אתלט ברמה הבינלאומית, שרוצה ויכול להביא הישגים יפים למדינת ישראל שאותה הוא כל-כך אוהב, אבל לא יכול, כי לא נותנים לו.

מדובר באתלט שעובד כל יום מהבוקר עד הערב בחברה לשיקום הריסות, מדבר עברית שוטפת, קורא וכותב עברית, ובין לבין מריץ את עצמו למאות קילומטרים מדי שבוע. כסף הוא לא כל-כך רואה מזה גם ככה, אבל עובדה שיש כאלה שמחפשים בכל זאת את הכבוד והגאווה. מדובר בבעל לאשה ישראלית ואב לשלושה ילדים ישראלים, שרוצים לראות את אבא שלהם מייצג את המדינה. ומוסדות המדינה שלנו, במקום להגיד תודה ולחתום מהר לפני שיתחרט, הורסים לו ולנו. מדינת ישראל, יוני 2003.