הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

את המפגש הראשון שלי עם בית"ר של העונה ערכתי שבועיים לפני פתיחת הליגה, במשחק מול מ.ס. אשדוד. היה זה בסך הכל משחק אימון סתמי למדי, אבל כבר אז קשה היה שלא להרגיש שמשהו חסר. משהו בסיסי מאוד. התלהבות, נחישות, מוטיבציה? כלום. הכל רדום. שבועיים לליגה, אחרי סיוט הכמעט ירידה של העונה שעברה ונראה היה שהחבר'ה עוד לא הספיקו לנוח. כשהתחילה הליגה, הבנו שהם פשוט חיכו עם המנוחה.

אז נכון, אף אחד לא ציפה מבית"ר שתרוץ העונה בצמרת. התקציב הרביעי בליגה לא מבטיח כלום (בטח עם עול חובות העבר) ואת זה ידע כל אוהד, אבל כזאת עליבות? מעונה לעונה, קשה למצוא מלים שיתארו את מה שעובר עלינו, האוהדים. שבוע אחרי שבוע, לשבת ביציע, או אחרי יום עבודה בסלון, ולראות חבורה אפאטית, שמושפלת מול בני יהודה, ראשון ומכבי פ"ת.

הרכש המסיבי שעשה אלי כהן בקיץ נכשל כמעט לחלוטין, אבל אתם יודעים מה? התחושה היא שכל שחקן שהיה מגיע לבית"ר, אפילו זידאן, היה "נדבק" בקצב של השחקנים. הוותיקים, הצעירים, הישראלים והזרים – אף אחד לא נקי. גם מאור מליקסון, אלי ששון ושאר התיישים הצעירים והמוכשרים, שעוד ניסו קצת לרוץ, נתקעו בזרם שלא הולך לשום מקום.

הנסיונות להפיל את האשמה על איציק זוהר, אולי היחיד שתמיד נתן הכל, אינם הוגנים. גם אינדיו, שחטף כל העונה מכל עבר, היה הדבר הכי נורמלי בהגנה שלנו, ואפילו קוביקה, אותו באמת קשה לסמפט, דפק את ה-12 גולים שלו. גם אותו, מחמת הספק, אני מוציא זכאי.

ובטח, למה להם להקריב את הגוף והנשמה, כשבכל מקרה, לא משנה כמה רע הם ייראו, מי שיישלח הביתה יהיה המאמן? מה שתגידו, לא תצליחו לשכנע אותי שהחלפת המאמן היתה כדאית. אלי כהן אולי לא היה הצלחת המאה, אבל ב-17 מחזורים תחתיו, בית"ר עשתה 18 נק' ודורגה במקום השביעי. ב-16 המחזורים אחרי שפוטר, השיגה הקבוצה 18 נק' וירדה שני מקומות בטבלה. חילופי המאמן, כרגיל, הביאו תנופה זמנית, שבתום המחזור ה-25 הציבה את בית"ר מרחק 7 נק' בלבד מהמקום הרביעי. אז שמישהו יילחם בשביל הכבוד של האוהדים או אפילו עבור הכנסה שמנה למועדון, למה מי מת? בשמונה מחזורים עד לסיום הליגה, אספה הקבוצה רק 3 (!) נקודות. כהן או אזולאי, אפילו אם היו מביאים את ליפי, כשהשחקנים לא מרגישים שזה עליהם, אז חבל על הזמן.

כשקבוצה מחליפה מאמן כל פעם שהקהל קצת מאבד את הסבלנות - וזה קרה בכל שלוש העונות האחרונות, גם אם הראשונה שבהן שייכת להנהלה הקודמת - אז זה מה שקורה. אשמים צריך לחפש רק במקום אחד, ההנהלה. הם נחמדים, אוהבים את הקבוצה ובאמת מתכוונים לטוב, אבל בניהול כדורגל אין להם מושג.

השחקנים, שמרגישים שאין דין ואין דיין, מוציאים את כל האנרגיה שלהם במרדף אחר הצ'קים שמגיעים להם, ישנים על המגרש ורואים את בעל הבית מודיע בטלוויזיה, ש"ממש לא רצינו, אבל נאלצנו להסכים לבקשתו של המאמן להשתחרר מתפקידו". השלט הענק "ברוכים הבאים לגיהנום", שמפאר את היציע המזרחי, יושב כמו צל מעל ההנהלה והפך להיות בומרנג שמחסל את השרידים האחרונים של האהבה הגדולה שלנו.

עכשיו, אלי אוחנה חוזר. גם אליו הקהל כבר התאכזר, אבל ההנהלה חייבת לעמוד מאחוריו ולתת לו את הבטחון ההכרחי כדי לדרוש מהשחקנים לקחת על עצמם את האחריות. לא רוצים לשמוע סיפורים על עונה פיננסית, עונת שיקום, וגם לא מצפים לאליפות בעונה הבאה, אבל דורשים לראות קבוצת כדורגל. וכדורגל, משחקים השחקנים. הם אלה שגורמים לקהל להתענג או לסבול והם אלה שצריכים להחזיר אותנו להיות האימפריה שהיינו. רק תנו (גם אנחנו, האוהדים) פעם אחת למאמן לעבוד בשקט, כי אם גם אוחנה לא יסיים את העונה – אפשר לסגור את הבאסטה, לזרוק את המפתחות וללכת לים. לחוף ירושלים.