שומי חנן את עצמו מגזר הדין של הנשיא

יצחק שום למד מהנסיון של קודמיו. לראשונה בהיסטוריה של האיש החזק בכדורגל הישראלי, קרה שמאמן דופק ברז ליעקב שחר ו"מחליף" לעצמו נשיא קבוצה במקום להפך. שעה ומשהו של טיסה ליוון ואני בטוח שהדמויות היחידות שראה שומי לנגד עיניו היו של גיורא שפיגל ואלי כהן – שניים שמאז הזובור שעשה להם כבוד הנשיא, עבורם זה דאון-היל כל הדרך. היום, אחד מתרכז בפרשנות אחרי שהבין סופית שמנטליות אירופאית, חליפות, תרבות ניהול ודברים כאלה אולי הולכים טוב בגרמניה ומערבה, אבל בלבנט זה פשוט לא תופס; השני עשה, הודות למיסטר פרזידנט, את מסלול ההתרסקות המהיר ביותר אי פעם שראה הכדורגל הישראלי – ממעמד של מועמד לתואר המאמן הכי טוב בארץ (אליפות מרשימה עם בית"ר ב-97', שיקום הפועל ת"א וכמעט אליפות) לאחד שאפילו קבוצות קטנות כבר לא סופרות.

שום פשוט לא היה מוכן להיות השם השלישי ברשימה. כי כמה אפשר לסבול התערבות אינטנסיבית והתפרצויות זעם של הנשיא הכי לא יציב בליגת העל? אחד כזה שמעביר ביקורות סמויות וסמויות פחות באמצעי התקשורת, על הקבוצה והמאמן שלו, כשהזיעה על חולצות שחקניו עדיין לא יבשה; אחד שנכנס לחדר ההלבשה ומאיים על שחקניו בסיום משחק, שאמנם היה בינוני למדי, אבל גם כזה שהיו בו כמויות של חוסר מזל משווע שמנעו הבקעה נוספת; אחד כזה, שהאמוציות מעבירות אותו על דעתו עד כדי כך שהוא שוכח (?) שמצלמות הטלוויזיה מכוונות עליו בזמן שידור וצורח כמו אחרון האוהדים "מה הם עושים?!" בפאניקה גלויה אחרי מהלך לא מוצלח של קבוצתו; אחד שנותן לך לחיות בתחושה שאובדן התואר זה סוף העולם ומספר מחזורים לסוף העונה, כשאתה עדיין חזק בתמונת האליפות, נותן לידיעות על מאמן זר שאוטוטו מגיע להחליף אותך, להתרוצץ חופשי.

וההוכחה הכי טובה שהמהלך של שום היה נכון, היא העובדה שאולי התקשורת ביוון הופתעה – אבל באיזור קרית אליעזר רבתי ההלם מהעצם העזיבה של שומי היה מינורי הרבה יותר. רשמית לא רוצים להגיב שם, אבל לא לייחוס אומרים שהמהלך היה צפוי. כי ככה זה אצל מר שחר: אם לא הבאת אליפות, ולא משנה אם זה היה על חודם של שני שערים – זמנך קצוב ואתה לא יכול לדעת מה יקרה איתך ביום שאחרי. ולא משנה אם חלק גדול באובדן האליפות מוטל על כתפיו של הנשיא עצמו, שהעדיף לצאת בסדר עם החברים שלו מפ"ת מאשר להילחם על האינטרס של האוהדים שלו.