אפילו לא קבוצה סימפטית

אוי, כמה ששנאתי תמיד לשמוע "כפ"ס קבוצה סימפטית".

נכון, אני יודע שזה נשמע עלוב, אבל מה לעשות, אני אוהד של הפועל כפר סבא. מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהד את הקבוצה הקטנה הזאת מהשרון. כן, אותה קבוצה שלאף אחד לא ממש אכפת ממנה. במשך שנים באו אוהדים של קבוצות אחרות, סיפרו שהם "דווקא תמיד חיבבו אותנו" ומאחלים לנו הצלחה.

אותי זה בעיקר הרגיז. רציתי שישנאו אותנו, כמו ששונאים קבוצות אחרות, שיקראו לנו "זבלים", שיאחלו לנו להפסיד, שיקוו שנרד מושפלים מכר הדשא. כי להיות קבוצה סימפטית שכולם מחבבים, זה כמו להיות הבחור שהנערה הכי יפה בשכונה אומרת עליו שהוא "נחמד". מי לעזאזל רוצה להיות "נחמד"? לא אלי טביב.

אלי טביב לא "נחמד". אלי טביב הוא "גבר" אמיתי. טביב מליונר, איש העולם הגדול, מתאמן בג'ים עם קורניקובה, אזרח כבוד בארה"ב, אז מי אתם שתקראו לו "נחמד"? טביב רוצה להיות הבריון השכונתי, זה שהבנים פוחדים ממנו והבנות מאוהבות בו.

בעונות חלשות, כאמור, יש לנו הרבה נסיון, אבל זאת שהסתיימה בסוף השבוע האחרון התעלתה על כל מה שידענו בעבר. עוד בסיום העונה שעברה, כשחגגנו את העליה במגרש בחולון ולא ידענו את נפשינו מאושר ואופטימיות, נזרע זרע הפורענות, כשההנהלה החליטה להיפטר ממרבית שחקני הקבוצה הנפלאה שהעלתה אותנו. שחקנים, שאנחנו האוהדים, הערצנו בכל ליבנו: חיים סילבס האהוב, שבינתיים העלה את אחי נצרת, שחקני הבית עידן שום ואבי סנדור, הזרים בנטיל ו-ורנאס ומעל כולם הקפטן, האגדה, האליל, הסמל – גיורגי דרסיליה, שהסכים לרדת ליגה ולשחק בכפר סבא, למרות שקיבל הצעות מקבוצות בליגת העל לפני שנתיים. כל אלה (ועוד) נשלחו למחוזות רחוקים. לעומתם, הוחזרו לקבוצה "חביבי-קהל" ידועים כאברג'יל וקופל, שכבר הביעו בעבר את דעתם הלא מחמיאה עלינו, האוהדים.

אני יודע שזה נשמע כאילו אני מתבכיין, הרי לא צריך לקבוע סגל של קבוצה על פי רצונם של האוהדים, אולם יסכים איתי כל מי שטיפה מבין בכדורגל, שבניית הקבוצה השנה מבחינה מקצועית היתה עלובה, שלא לומר מגוחכת. התקפה קטלנית (מודה), קישור אנמי, הגנה מחוררת ושוער שקשה למצוא את המלים כדי לתאר את עליבותו (אוי שייזינגר, שייזינגר).

בדיעבד, ברור שלקבוצה – למרות כמה משחקים טובים - לא היה סיכוי להינצל. מפני שזה סופה של קבוצה שאין בה כלום - בנויה רע, ללא שחקני בית איכותיים, ללא רוח קבוצתית ועם ניהול שכונתי ומטה.

כשהמאמן שלך לא עובר בבקרה התקציבית ופורש לאחר המחזור הראשון, כשמורידים לך 3 נקודות בגלל חוזים כפולים, כשלא מביאים חיזוק (אלא אם כן הבאה של בלם ברזילאי לשבועיים נחשבת חיזוק ואז אני מתנצל), אז הסיפור נגמר עוד לפני שהתחיל.

אם לא די בזה, היו גם את המריבות הבלתי פוסקות וחוסר הפרגון (בעיקר על המגרש) בין יניב "העיקר-להיות-מלך-השערים" אברג'יל לאלון "העיקר-לעבור-את-מכנס" מזרחי. ההרגשה שאין מי שעושה סדר, חוסר הידיעה מי באמת מאמן את הקבוצה הזאת (סליחה תמיר, אבל לא בטוח שזה היית אתה), המריבות באימונים, הפיאסקו טביב-מזרחי בחיפה ומה לא...

למען הצדק, יש נסיבות מקלות: ההתאחדות לכדורגל שנקמה בטביב, למשל כשהשעתה את אברג'יל על דברים שגרועים מהם כבר שמענו, והשופטים שהוכיחו שיש דבר אחד יותר גרוע מרמת המשחק בכדורגל שלנו – השיפוט. אבל כמו שכבר אמרתי, העסק היה חסר סיכוי מההתחלה.

פתאום, כשאני חושב על העונה הזאת ואלו שקדמו לה, אני מבין: כמו מידאס, הגיבור המיתולוגי שהגשמת חלומו (שכל מה שיגע בו יהפוך זהב) הפכה לאסונו, כך גם הגשמת החלום שלי הפכה לסיוט. בדיוק כמו שביקשתי, קיבלתי קבוצה שאף אחד כבר לא קורא לה סימפטית, ומסתבר שיכול להיות גרוע הרבה יותר.

אלוהים, הייתי נותן הכל, רק שיקראו לי שוב "סימפטי".