יהלומים הם לנצח

יום שבת אחד, שעה 3 בערך, תחילת שנות ה-80. ילד שמנמן ומחוצ'קן עומד במדי חאקי של הצופים ליד הפלא – מכונת משחק אלקטרונית ענקית, בה זזה חללית שמנסה ומצליחה להרוג חלליות אחרות שנופלות עליה מהשמים. ברקע, טרנזיסטור של פעם משדר שירים ושערים, ובין תקליט לתקליט – רויטל עמית. דני דבורין הבלתי נלאה מאותת מנתניה. 0:4 נגד בית"ר תוך "תצוגת כדורגל ברזילאית", כדבריו. הילד מחייך, בוהה בטרנזיסטור, מתעלם מהפלא ומאותו היום גם מתעלם מהפעולות של הצופים בימי שבת.

ירושלים, יום שישי, סוף מאי 2003. הילד כבר בן 30 (ושתיים). החצ'קונים עברו, הכרס תפחה. בית"ר היא לא אותה בית"ר, אבל למי אכפת. שימי אדו עקף הרגע את קורנפיין בנון שאלנטיות, כאילו השוער היה אוויר, כאילו הוא עודד מכנס, והעלה את נתניה ל- 0:1. והחיוך - אותו חיוך כמו לפני 20 שנה.

הרבה דם, יזע ודמעות עברו ב-20 השנים האחרונות בקופסא בנתניה. מלבד הבלחה קטנה בסוף שנות ה-80, כשהקבוצה רצה קדימה עם יגאל מנחם עד שהפועל ת"א חטפה את האליפות (אולי זה מסביר את הקריאות "הפועל זונה" שהרעידו את טדי ביום שישי, באדיבות אוהדי שתי המחנות), נתניה לא בסיפור של אליפויות. את הוואקום שנוצר בלב ממלאת מידי פעם מכבי חיפה – היחידה שמזכירה לפעמים את הכדורגל הנתנייתי של פעם - אבל זה לא זה.

מי זוכר כי השנה החליט אשר אלון ללכת פיננאסי? הוא הביא מאמן צעיר וזול יחסית, השאיר את ביג לובארסקי והביא מתנה קטנה מהאחות – רובן עטר. יחד עם אמיר שלח וצרפתי, שברחו ממכבי ת"א, קיווה בעל הבית שהקבוצה תשרוד בליגת העל עם קריצה קטנה למרכז הטבלה.

גילי בכלל לא רצה את רובן בהתחלה. התלתלים, איך נאמר, הוא לא מאלה שנותנים 100% במחנה אימונים ביום קיץ חם בווינגייט, אבל איכשהו הדברים הסתדרו והעונה התחילה בתיקו ביתי מול אותה בית"ר, וניצחון חוץ בשכונה. שבוע אחר-כך באו האדומים לקופסא. רובן משווה ל- 2:2 בדקה ה-90 לקול צריחותיו של זוהיר ופתאום, בלי לשם לב, עוברים 5 מחזורים בלי הפסד.

אח"כ היו עליות ומורדות, הפסדים קבועים באשדוד, פ"ת וב"ש, אבל הקופסא הפכה למבצר. עברת ערצב רעב, נשך אותך אוזן. איכשהו הצלחת למסור לחלוץ, נגסו אותך שלח ווסיהון. גילי הביא רכש מדהים, שכלל את החלוץ הטוב בארץ (שימי אדו. תותח) ומפלצת בקישור (לוקמן). גזל הוכיח את עצמו כשחקן אינטליגנטי וצוקול חזר לגמרי מהפציעה.

ורובן – הוא הקאנטונה במתכונתו הישראלית. ראיית משחק, מנהיגות, חכמה. גם כשהוא פרש, כמו הצרפתי (בנסיבות שונות ועצובות, יש לומר), הוא השאיר אחריו צוואה – כדורגל התקפי, יצירתי, מאמין. הכדורגל היחידי שמוכנים לקבל בקופסא.

עכשיו, האמונה כבר פה. גם הכדורגל. אם אשר אלון יימצא מישהו שייתן שקל או שניים (תשובה?) והתלכיד יישאר בתוספת שני חיזוקים איכותיים (שוער, קשר שמאלי), אין סיבה שהאליפות בשנה הבאה תוכרע בהפרש שערים.

ומילה אחרונה על הבלם הצעיר אסי בן מוחא. אם הכל יילך בלי בעיות לא צפויות, פציעות ושאר ירקות, יהיה לנבחרת ישראל בלם קדמי שיצליח, בניגוד לקודמיו, להתמודד עם כדורי הגובה שעושים לכולנו התקפי לב.


© רועי אחיעזר 2003. כל הזכויות שמורות.