הדבר החכם ביותר שעשיתי השנה

היה זה יום שני של אמצע חודש ספטמבר, יומיים אחרי הניצחון במחזור הפתיחה על מכבי פ"ת (2:4). גיא, חבר ילדות שכבר ראה יחד איתי שלוש אליפויות קודמות, שמע על איזה מבצע מנויים אטרקטיבי של מכבי ת"א והציע לי להצטרף אליו. עכשיו שתבינו, בדרך כלל אני לא קופץ על "המציאה" שבלשלם 1,000 שקלים ויותר על "הזכות" שבלראות את הקבוצה שלי מושפלת בכל שבוע שני וכך גם הבהרתי לגיא. "אבל זה עולה רק 600 ש"ח", הוא ניסה לשכנע אותי. "בוא, נראה קצת כדורגל, יהיה כיף". כמו לפני כל החלטה גדולה – ולהתחייב נפשית לעונה שלמה זו החלטה לא קטנה בכלל - ניסיתי להתייעץ בכמה מחברי הטובים, אבל אלה סרבו לשמוע על העניין ולעגו לי על שבכלל חשבתי על האפשרות. גם אני, כמוהם, כבר איבדתי את התקווה לראות משהו מהצהובים העונה והודעתי לגיא שאחזיר לו תשובה ביום שלמחרת.

כל מי שדיברתי איתו, הזכיר לי כי האליפות האחרונה שלקחנו היתה בנויה מצוות של שחקנים-לוחמים מזן ה'מכביזם' שכבר עבר מעולמנו. כל שנותר מאז הוא חצי ברומר ואבי נמני אחד. הבלם הוותיק, שהיה מועמד בזמנו לסגל של אלכס פרגוסון, נפצע והחמיץ את ההזדמנות הגדולה בחייו כשעוד היה בשיאו. מאז, הוא הפך לצל חיוור של עצמו וב-6 השנים האחרונות הוא נע בין תקופת התאוששות אחת לאחרת. למרות שאיכשהו תמיד ידעתי, שברגע שגדי ישחק במשך עונה שלמה, מכבי תיקח אליפות.

והיה גם את נמני. כן, אותו נמני שהעלים את שרף, אותו נמני שהוליך את דור הצעירים הקודם של מכבי לכלום. אותו נמני מלך האוהדים. אותו נמני פרימדונה, שהיווה דוגמא רעה עבור שאר שחקני הבית. אותו נמני, שאם תוציא אותו ואת בנין, תקבל את הקבוצה עם התקציב הנמוך בליגה. אותו נמני, שבלעדיו הקבוצה נראתה, מה לעשות, כמו מטוס אבוד ללא טייס. אותו נמני, שעצם נוכחותו הרסה למעשה את הקבוצה. אז כן, גם הוא עדיין בקבוצה.

אבל שכחתי מישהו נוסף שהיה שם באליפות האחרונה של מכבי, ניר קלינגר. קלינגר, אולי יותר מכל אחד אחר, מייצג את הדור ההוא, שהרי 'מכביזם' ו'קלינגריזם' חד הם - להיות ווינר. למרות כמה החלטות מקצועיות תמוהות לאורך העונה, שהעידו בעיקר על חוסר נסיון, בצד המנטלי הצליח ניר מעל למשוער. הוא לקח קבוצה עמוסת כשרון, אך מפורקת מבחינה פסיכולוגית, אל הרמות הכי גבוהות שאפשר היה. מקבוצה מושפלת, שתמיד מפסידה במשחקים החשובים, הפכה מכבי לקבוצה שלא מפחדת מאתגרים.

קלינגר שם את כל הביצים בסל של ברוך דגו וקיבל ממנו החזר. הוא התמודד עם עובד הבעייתי - בידיעה שהוא הדבר הצהוב הבא והצליח לקדם אותו בלי לתת לו להרוס את עצמו. הוא הביא זרים תותחים אחד אחד, עם זיקה אמיתית למועדון (לא כולל את אל האהבה כמובן). והכי חשוב - הוא הצליח להדביק את כולם באמונה שלו שהאליפות אפשרית. אפילו אחד, אבי נמני, שלמרות כישרונו העצום, מעולם לא הנהיג, פתאום התבגר (טוב לא כ"כ פתאום, אבל כולם כבר דיברו על זה) ונתן לנו את התואר במו רגליו ואפילו סיים עם 14 שערים בחצי עונה. ניר אמנם לקח כמה הימורים ענקיים, אבל ככה זה - כשניר בקזינו, לא כדאי לאף אחד להמר נגדו.

במחצית המשחק האחרון של העונה, כשהכל כבר היה נראה אבוד וצלחת האליפות כבר היתה באזור חדרה בואכה חיפה, מישהו קם והזכיר שבתור מאמן, קלינגר הוא לוזר, "זוכרים איך במחזור האחרון בית"ר באר שבע לא עלתה למרות שניצחה?", הוא אמר והרגיז את כל מי שהיה סביבו באותו רגע. גיא שישב לידי, כבר עשה תנועה כאילו הוא בדרך להשתיק את אותו בחור בדרך לא הכי תרבותית. ורק אני חייכתי ואמרתי עצמי, 'לא משנה מה יקרה ב-45 הדקות שנותרו, המנוי שעשיתי לעונת 2002/03, ייזכר כדבר החכם ביותר שעשיתי השנה'.