יום שבת. 19:51. אשדוד. הפסקת חשמל גורמת למגרש להיראות שחור, ממש כמו התחושה בלב יומיים קודם לכן, כאשר התבשרנו כי בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל החליט כי לאשר את העברת משחקה "הביתי" של הפועל פ"ת לאיצטדיון הלאומי בר"ג.
אם במהלך העונה היו רגעים בהם טענו כי הכדורגל בישראל הגיע לקו האדום שלו, אותה החלטה אומללה הוכיחה כי לעיתים ניתן למתוח אותו עוד קצת, רק שהפעם ה"עוד קצת" הזה הביא אלפי אנשים, חלקם כלל לא אוהדי כדורגל, לידי התחושה הבלתי נמנעת כי הכדורגל "פשט את הרגל".
רק נסו לדמיין מה היה קורה אילו ההחלטה הזו היתה מתקבלת באנגליה לדוגמה. קשה, נכון? לא סתם קשה אלא בלתי אפשרי, שכן באותו הרגע, מאות אלפי אוהדי הכדורגל היו "סוגרים את הליגה" ולא מגיעים כלל למגרשים. אותה התחושה של יום שחור ליוותה אותי (ועוד עשרות אלפים) גם כאשר החלו החגיגות בצהוב במוצ"ש.
וזה לא שאני לא מפרגן, אני כן (קצת), אבל כאשר שתי הקבוצות עלו לחצי השני, כאשר הטלפונים מר"ג מגיעים ויחד איתם הברכות לאליפות השלישית, היה ברור כי 37,000 אוהדים ועוד 11 שחקנים לא מאמינים אפילו במילימטר שיש מצב לחגיגות בספורטק. כולנו התפללנו כי "סינדרום כפ"ס" לא יחזור על עצמו, אבל אלוהים כנראה, פועל בדרכים מוזרות. בדיוק בדקה בה פרוחננקובס פתח את חגיגות האליפות הצהובות, הולצמן קבע שני דברים - הוא יהיה מלך השערים, ומכבי חיפה תראה את הצ'מפיונס ליג בעונה הבאה רק בטלוויזיה.
"שהלילה יירד והחלום יעטוף אותי"
יום שבת. 22:07. אני סוגר את הטלפון הסלולרי, בדיוק כמו שבן ישי סגר את השער בחצי השני. נמאס לקבל טלפונים של צהובים שמחים מכל קצוות ת"א. אני מגיע בשקט לכיוון ת"א (כן בת"א יש אוהדים ירוקים אמיתיים מחיפה), מקווה שאף אחד לא יראה את המדבקות של מכבי חיפה על האוטו, ומקווה עוד יותר לא לשמוע צפצופים מעצבנים. החברה רוצה לצאת, "בטח" אני אומר לה, רק זה חסר לי, לראות צהוב בעיניים. לא תודה. מסתגר בבית עד שהלילה יירד והחלום יעטוף אותי, אולי שם נזכה באליפות.
יום ראשון. 08:00. בדרך לעבודה. פוחד לפתוח ת'עיתון. מזכיר לעצמי לא לשמוע את דידי היום. יש סיכוי שלא ידברו איתי על המפלה במשרד? מסתבר שלא. אני מזכיר לכולם ש"זה רק ספורט". "נכון". את עצמי אני לא יכול לשכנע אז את כולם? "שנה הבאה" יענק'לה אומר על הבוקר ברדיו, ובא לי לצעוק לו השנה יענק'לה השנה! אבל אז אני נזכר בפרסומת שבה רואים ילד קטן וחמוד אומר לאמא שלו שהוא לא מבין למה אבא הביא אותו למשחק בחו"ל, עד שהוא נכנס לאיצטדיון ואז "נגמרות המילים".
ובכן הילד הזה הוא אני, והאיצטדיון הוא היכל החלומות של מנצ'סטר, שבו התגשם החלום הגדול ביותר שלי בפרט ושל כל אוהד כדורגל בכלל. ואז אני אומר לעצמי - בכל זאת ולמרות הכל - "תודה לך מכבי על עונה כה יפה".