מה שנזכור בסוף מהסוף

אולי, בעוד כמה שנים ובמבט לאחור, מה שנזכור מסוף העונה הקודחת שעברה עלינו, זה לא את זהות האלופה החדשה (ובטח שלא את סגניתה); לא את ההחלטה המפוקפקת להעתיק את "משחק הבית" של הפועל פ"ת לאצטדיון הידידותי למשתמש למכבי תל-אביב; לא את הטורניר הלא-ספורטיבי והנכלולי של הבקעת השערים הסיטונאית השתתפו הקבוצות המוליכות בשבועות האחרונים (במחזור הנעילה כבשו "שלושת הגדולות" 14 שערים, וזה עוד כאשר מכבי ובעיקר הפועל ת"א כלל לא נזדקקו לכמות שערים גדולה במיוחד במשחקיהן); ואפילו לא את הסכסוך המנופח והמסוקר, עד כדי בחילה כמעט, בין מאמן צעיר אחד לכוכב קבוצתו המתבגר.

לא, בעוד כמה שנים נזכור, אולי, שני אירועים שיש להם כמובן השפעה על מה שמתרחש על המגרש, אולם החשיבות שלהם מגיעה עוד יותר רחוק מאורך הגבעולים על כר הדשא. האירוע הראשון שנזכור הוא השינוי הניהולי שהוחלט עליו במכבי תל-אביב ואשר מציב את שחקן העבר רב ההישגים של המועדון, אלי דריקס, בראש הפירמידה המקצועית/ארגונית במועדון התל אביבי.

דריקס נכנס כאן למים לא ממופים בכדורגל הישראלי. קשה ולמעשה בלתי אפשרי למצוא דוגמה נוספת למינויה של דמות בעלת משקל סגולי מעל הממוצע לתפקיד דומה במועדון ספורט ישראלי. ימים יגידו האם דריקס ישכיל לצקת תוכן ממשי לתפקיד החדש שלו, או שמא הוא ישמש רק כמנהל קש חסר יכולת ממשית לשנות ולהתוות דרך, שכל תפקידו מצטמצם לכדי מתן ראיונות עיתונאיים והשתתפות בטקסים חגיגיים. אולם, באם האפשרות הראשונה תתממש, ולדריקס יוקצה מספיק מרחב לתמרון בין האשפים הפיננסים של חברת ישפאר ובין עדר מלכות יחסי הציבור של לוני הרציקוביץ', יתכן כי לכדורגל הישראלי יהיה סיכוי של ממש לצעוד צעד משמעותי קדימה אל עבר הכדורגל הנהוג מעבר לים התיכון.

התפקיד שדריקס יכול למלא החל מהעונה הבאה במכבי, צריך להיות דומה לתפקיד שממלא חורחה ולדאנו בריאל מדריד. ולדאנו לא לוחש לאזנו של ויסנטה דל-בוסקה, מאמנה, נכון לעכשיו, של ריאל, את מי כדאי לו להכניס כמחליף במחצית השנייה. הוא גם לא קובע לו האם הוא ישחק במערך של שלושה, ארבעה, או חמישה בלמים. ולדאנו מתווה את הפילוסופיה הספורטיבית של המועדון. כלומר, אילו שחקנים יוחתמו ובאיזו עלות (תוך מתן משקל של ממש גם לשיקולים של פופולריות, פתיחת שווקים חדשים ושמירה על תדמיתו ויוקרתו של המועדון).

זה אולי נשמע מאוד יומרני ואפילו יומרני מדי למקומותינו החפיפניקים, אבל בספרד למשל, מדינה שבהרבה תחומים אין לנו מה להתבייש מולם בעניינים של תרבות ניהול ציבורי, זה עובד. למעשה זה כל כך עובד עד שבבחירות ההולכות וקרבות לנשיאות מועדון ברצלונה, המועמד שמבטיח להביא עמו כנדוניה למועדון את דיוויד בקהאם ואיקר קאסיאס, לא מצליח לגבור על המועמד שהקלף הכי חזק שהוא מחזיק בידו היא המינוי העתידי של שחקן העבר, פפ גוארדיולה, לתפקיד המנהל הספורטיבי במועדון הכדורגל.
מהפכת הניהול שמר הרציקוביץ' דיבר עליה בלי סוף בשנים האחרונות יכולה להתחיל מחר. ועם קצת מזל והרבה עבודה קשה, מהפירות שלה יוכל הכדורגל הישראלי ליהנות עוד שנים ארוכות.

האירוע השני שנזכור משלהי העונה הזאת, הוא העפלתן של שתי קבוצות מהמגזר הערבי לליגת העל. יש לקוות שהיכולת המקצועית של אחי נצרת ו/או בני סכנין תצליח להשכיח את הפיאסקו ההוא של הפועל טייבה. אבל גם אם לא, הרי שהעול האמיתי של הצעדת הכדורגל הישראלי קדימה (ומהמקום שבו הוא עומד כרגע יש רק לאן להתקדם), יונח על כתפיהם של אוהדי הכדורגל שעד כה לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשפר את דרכיהם הנלוזות, הבזויות והגזעניות.

זה נכון שהכדורגל לא מתקיים בבועה המנותקת מרחשי הלב של הציבור הישראלי. הוא מגיב לבעיות הקשות הנוחתות על החברה הישראלית ולאלו שהיא בוחרת להנחית על עצמה ועל הסובבים אותה. אבל בחזון העצמות היבשות הספורטיבי, בו ניהול כדורגל מודרני כמו זה שפונטז עליו בפסקה הקודמת יהיה הנורמה, יש לכדורגל מקום גם כיוצא דופן בחברה שטופת האלימות והשסועה בשנאה ובפחד של ישראל מודל 2003. הכדורגל יכול להיות דוגמה ומופת לדרך שבה ראוי לחברה הישראלית להתמודד עם הבעיות הפנימיות שלה וכל מה שצריך כדי לממש את החזון הזה, זה שכמה גרונות שבדרך כלל צועקים ישתקו, ושכמה ידיים שבדרך כלל מונפות באלימות, יישארו טמונות בכיסים.

אתמול, במחצית המשחק של הפועל פתח תקווה ומכבי תל-אביב, נשמעו מצד אוהדי מכבי באצטדיון ברמת גן לא מעט קריאות שבר ניטשאיות כגון "הכדורגל מת". האמת, למען האמת, רחוקה למדי מההצהרות האפוקליפטיות הללו, במיוחד כאשר עבור אותם אוהדים מיואשים הכדורגל קם לתחייה מופלאה אחרי דרדל'ה קטנה אחת של הולצמן ונגיחה קלילה של פרוחננקובס לרשתו של רפי כהן. אבל נדמה שאין ספק כי העונה הבאה תהיה עונת מבחן אמיתית באשר ליכולתו של הכדורגל להישאר בחיים, בצורה מכובדת ומבלי להיות תלוי בעוד דרדל'ה קטנה אחת של הולצמן.

מי ייתן.