עשה בעונה אחת את מה שגרנט, שרף ולוין לא הצליחו לעשות משך שש עונות לפני כן. בדיוק כמו שעשה בימיו על המגרש, הצליח להדביק ברוח הקרב הבלתי מתפשרת שלו את השחקנים שתחתיו. הצליח לשחרר את הקבוצה ממחלת התלות באבי נמני ולא פחות חשוב - ידע מתי לעשות צעד קטן אחורה ולהחזיר אותו להרכב.
ההחלטה שלו על הספסול של נמני, ערב המשחק שהיה יכול לגמור למכבי ת"א סופית את העונה (בקרית אליעזר מול מכבי חיפה), נראית כמו הרגע שיעצב לו את הקריירה. ואם לוקחים בחשבון שזאת היתה העונה הראשונה שלו כמאמן ראשי בליגת העל, שלא היתה חפה מטעויות של מתלמד, זאת נראית כמו תחילתה של קריירה מופלאה.
את חשיבות התקדים שקבע פה במערכת היחסים הפתוחה עם התקשורת והדרך בה למד לנצל אותה למטרותיו, נוכל להבין טוב יותר בעוד כמה שנים. זה שהוא לקח אליפות כבר אמרנו?
גרם לנו להתלבט
גילי לנדאו (מכבי נתניה)
הזכיר לנו למה מכבי נתניה היא ה'קבוצה השניה' הכי פופולרית בארץ. עם תקציב קטן והנהלה שרק העונה הראתה סימני התבגרות, הוכיח שלקדם צעירים ולהביא תוצאות דווקא הולך יופי ביחד. החידודים הלשוניים שלו לפעמים קצת מאוסים, אבל נקבל אותם בחיבוק אוהב על פני הקללות, ההשמצות וה'דפקו האותי'.
רק אנשים קטנים, זה ידוע, נותנים לאגו שלהם להשתלט עליהם, והבחירה של לנדאו לאמץ את עטר הפופולרי והכריזמטי לצדו, במקום להתייחס אליו כאיום, מוכיחה שללנדאו יש עוד הרבה מה להציע לנו כאדם ומאמן. את זה שנתניה הציגה כמה ממשחקי הכדורגל הטובים והמהנים שראינו השנה, כבר אמרנו?