ה-11 של העונה, לפי מערך 4:4:2
שביט אלימלך (הפועל ת"א)
אין דבר יותר יציב ממנו בכדורגל. השאיר את הספסול המוזר שלו מתחילת העונה מאחוריו כאילו כלום והיה הסיבה העיקרית שהפועל ת"א נשארה במירוץ כל הדרך. הבחירה הכי קלה.
אורי אוזן (מכבי נתניה)
הלב של מכבי נתניה מביא את הכל למגרש בכל משחק. לנדאו ייצב אותו בתפקיד המגן הימני (שיחק בלם בעבר) והוא פרח. החולשה בעמדה פתחה לו את הדלת לנבחרת.
טל בן חיים (מכבי ת"א)
כושר גופני גבוה, הבנת משחק משתפרת, יכולת טכנית שלא היתה מביישת את מרבית הקשרים בארץ ובטחוון עצמי רב (מדי?) הופכים אותו בגיל 21 לבלם הכי טוב בארץ. אם וכשילמד לשלוט באמוציות ובאגו שלו, יהיה לנו בלם נבחרת להרבה שנים.
מורד מגמדוב (מכבי פ"ת)
שחקן ההגנה הכי יציב בליגה בשנים האחרונות והסיבה השקטה לכך שמכבי פ"ת, בניגוד לקבוצות 'קטנות' אחרות, לא חווה נפילות מפתיעות. מתנת הקיץ הכי יפה שגרנט היה יכול לבקש.
תומר חליבה (הפועל ב"ש)
מהיר, אנרגטי ואחד שלא מוותר על אף כדור. הפריצו שלו באגף היו לא פעם הדבר הכי מסוכן בהתקפה של הפועל ב"ש. נהנה במידה רבה מהעונה החלשה של הבכירים בעמדה - יגאל אנטבי ואדורם קייסי.
גיא צרפתי (מכבי נתניה)
דחק את עוזר המאמן שלו מחוץ להרכב. את הכשרון ויכולת הבעיטה הכרנו כבר מימיו במכבי ת"א ובנבחרות הצעירות. הפך השנה לשחקן חרוץ בהרבה, שידע לסחוב את הקבוצה קדימה גם אחרי הפציעה של עטר.
יוסי אבוקסיס (הפועל ת"א)
בסוף העונה הוא שפך לאגר ואיתו סיפור האליפות של הפועל ת"א, אבל בכוח הלחימה והשנאה שלו להפסדים סחב את החבורה הפצועה והאפורה של קשטן כמעט עד לפרס הגדול.
ברוך דגו (מכבי ת"א)
ההבדל הכי גדול - על המגרש - בין מכבי ת"א של העונה לזו של שש העונות הקודמות. למי שרוצה יותר - ראו הבחירה בשחקן העונה.
מיכאל זנדברג (מכבי חיפה)
השחקן הכי יציב העונה במכבי חיפה, לא לאורך משחקים, אבל לאורך העונה כולה. התאושש מטבילת אש לא נעימה באולד טראפורד והוכיח את עצמו כמסיים מוצלח. התנועה שלו מהאגף לאמצע ולהפך יוצרת כאב ראש מתמיד להגנות.
יניב אברג'יל (הפועל כפ"ס)
לא רק מלך השערים (בצוותא עם הולצמן, 18 שערים לכ"א), אלא גם האיש סיפק לכפ"ס את אחד מרגעיה המכובדים הבודדים העונה, בשער שכבש במחזור הלפני אחרון בקרית אליעזר. אלון מזרחי דיבר, הוא עבד.
איגביני יעקובו (מכבי חיפה)
היה פה רק שליש עונה, אבל איזה שליש. 8 שערים בליגה, הפגזות בליגת האלופות, כולל שלושער מול אולימפיאקוס. החלוץ הכי טוב ששיחק פה, שעזיבתו, עם כל הכבוד לקלינגר, דגו ונמני, היא הסיבה העיקרית לכך שחיפה לא חוגגת כרגע אליפות שלישית ברציפות.
גרמו לנו להתלבט
ג'ון פנסטיל (מגן ימני, מכבי ת"א)
לא מוערך מספיק, אבל היה אחד היתרונות המוחלטים היחידים של מכבי ת"א על היריבות שלה. אתלטי, מהיר וחרוץ. הליגה שלנו היא כנראה רק תחנת ביניים עבורו.
יעקב הילל (בלם, הפועל ת"א)
הקשיש, כבר לא בתפקיד קמע, לא נתפס לא מוכן וגם בלי שני הבלמים הכירים של הפועל ת"א, דומב וגרשון, שמר על הבית.
ראובן עטר (קשר, מכבי נתניה)
בחצי עונה וקצת, מימש בנתניה את חלומותיהם של אוהדי מכבי חיפה, שצברו אבק במשך השנתיים שלהם עם גרנט. אחראי לכמה מרגעי ההנאה הטהורים היחידים שהיו לנו העונה והפציעה שהפסיקה לו את הריקוד בגיל 34 השיארה אותנו עם הרבה חשק לעוד.
ג'ובאני רוסו (קשר, מכבי חיפה)
היה השחקן הכי טוב של חיפה בתחילת העונה, עם הצגות בליגה ובליגת האלופות. למרות שנחלש בהמשך, עדיין היה אחד היחידים בחיפה שנראה כאילו אכפת לו באמת ממה שקורה לקבוצה, אבל כמנהיג, אי אפשר לנקות אותו מהאפטיות שתפסה לעתים את חבריו.
ברונו הייס (קשר, מכבי ת"א)
אם לא ההיעלמות שלו בחודשיים האחרונים של העונה, היה חבר בטוח בהרכב הראשון. הורס ובונה משחק בקלילות אותה אפשר לראות רק אצל ברזילאים ולא לגמרי ברור איך הוא הגיע לליגה שלנו. אולי מה שנראה כמשחקי ברוגז עם ההנהלה שלא מיהרה להציע חוזה לעוד עונה, וכמעט עלה לקבוצה שלו באליפות, הוא ההסבר. לזכותו, התעורר בשני המשחקים האחרונים.
בלסינג קאקו (קשר, הפועל ב"ש)
ברזיל הקטנה בב"ש. פעולות שהיו מקבלות הילוך חוזר גם בליגה של בניון וראול, לצד כניסות לא מובנות עם הראש בקיר. כמו הפועל ב"ש כולה, דעך קצת בחצי השני של העונה. לא בטוח שנזכה לכך, אבל מעניין היה לראות איך הוא משתלב בקבוצה גם סגל יותר עשיר.