המלך חי - הממלכה מתה

ככה זה עם מכבי ת"א בכדורגל: עד שיוצא להם משהו טוב, גם הוא הופך במהירות שיא לאסון הכי גדול שעתיד לנחות על ראשם. כי יותר מכל, האליפות המסתמנת של הצהובים (להוציא התערבות כוח עליון או חוקרים של מודיעין אזרחי) מסתמנת כברוך הגדול ביותר שנחת על ראשו של לוני הרציקוביץ – לפחות מאז הברוך הראשון: ההחלטה שלו להיכנס לכדורגל.

העונה הזאת התחילה כעונת מאבק על תואר האליפות, המשיכה כעונת ניקוי אורוות וסדר פנים מועדוני חדש (עם שיעורי הקיק-בוקסינג שלקח ניר קלינגר על חשבונו של נמני), עם יצירת הירארכיה חדשה בהרכב השחקנים בקבוצה (ברוך דגו וטל בן-חיים, המלכים החדשים – טל בנין ואבי נמני המלכים בהמתנה לגירוש, או לכל הפחות, בהפנמה חדשה של מעמדם) וכעת, עושה רושם, היא שבה והופכת לעונת מרוץ על האליפות – אבל במחיר הפעוט של מחיקת כל הסדר החדש.

על פניו, אליפות היא הערך העליון שמניע או צריך להניע כל מועדון כדורגל ישראלי (ובהתכתבות עם הישגיה של מכבי חיפה באירופה – בעיקר הכלכליים – ביתר שאת) והכל בטל ומבוטל מלפניו. אבל במקרה של מכבי ת"א הנוכחית, נדמה שהנזק שעלול להיגרם למועדון הסכיזופרני והחבול הזה, גדול לאין שיעור מהתועלת שתופק מהאליפות המסתמנת.

יותר מאשר המקום הראשון בטבלת ליגת העל, הרווח האמיתי של מועדון הכדורגל מכבי ת"א הוא הצריבה התודעתית (אם להיות שאול מופז לרגע) שנחקקה במוחו של כל מי שמכבי ת"א בראש מעייניו: עידן נמני הסתיים. ואין להקל בכך ראש. עידן נמני, וכבר נכתב על כך רבות, היה עידן שבעיקר בשנים האחרונות, איים להוציא את המועדון מידי מנהליו, מאמניו ובעליו ולהעבירו לידי אבי נמני וקומץ אוהדים מקורבים לו. תהליך הוצאת מכבי ת"א מידי האנשים להם היא שייכת באמת, תפס תאוצה עם הדחתו של שלמה שרף ובעונה שאחריה, ואם קלינגר והרציקוביץ לא היו עוצרים השנה את רכבת ההרים הזאת, סופם שהיו מוצאים עצמם מסולקים ממנה באמצע הנסיעה ומגלים את נמני הופך לשחקן הכדורגל הראשון בישראל שהשתלט על מועדון כדורגל, בכוח תדמיתו ומעמדו בלבד.

גם בהשוואה לכוכבי על אחרים בכדורגל הישראלי – אלי אוחנה, משה סיני ואפילו יוסי בניון – לפיתת החנק של נמני על מועדון נעוריו, הייתה חסרת תקדים, סיכנה את עתידו ואת יכולתה של מכבי ת"א להתנהל כמועדון כדורגל ולא כחברת ספורט שתכליתה להתאים לצרכיו ולתנאיו של שכיר אחד בתוכה. אבל פציעתו של ברוך דגו, לצד חוסר יכולתן של מכבי חיפה והפועל ת"א לסגור עסקה, טרפו את הקלפים והביאו להכרעה שמקורה מהבטן של כל מועדון הכדורגל – אליפות הוא שם המשחק.

אלא שאליפות זו עלולה להיות האות המבשר את תום עידן קלינגר במכבי ת"א ובפוטנציאל, גם את זה של הרציקוביץ. ערכית ומוסרית – השניים יאבדו את כל נקודות האחיזה שהצליחו להשיג השנה בתוך המועדון. אליפות שתונח על שולחנו של הרציקוביץ באדיבות אבי נמני, תשוב ותעמיד אותו בפני הברירה המרה: קלינגר (ועצמו) או נמני. במידה ויבחר בעצמו ובקלינגר, יאבד את אמונו של אחרון האוהדים שעדיין תומך בו וישמוט מתחת לרגליו את הקרקע המוסרית להשתמש במושגים כגון 'הגינות' ו'תרבות', עימם הוא כה מזוהה.

במידה ויבחר בנמני, ישיב את קלינגר לנקודת המוצא ויכרסם לא רק בכוחו מול השחקנים – אשר יפנימו היטב את מאזן הכוחות האמיתי מבית – אלא גם ביכולתו לבצע בעתיד שינויים פרסונליים מבלי שענן נמני ירחף מעליו. קלינגר ייהפך לברווז צולע שיהיה תלוי באופן מוחלט ברצונם הטוב של שחקניו לשתף אתו פעולה. השחקנים, כזכור, הם ילדי נמני, ולאחר עונת האליפות הזאת, ביתר שאת.

כמו נפוליאון, שחזר מגלות בסט. הלנה לתפקידו כקיסר צרפת, רק כדי להובילה לתבוסה הסופית בווטרלו, ולבידוד בקרב משפחת העמים ואובדן כמעט כל הישגיה של האימפריה, כך גם נמני חוזר מגלות אל השלטון. אולם שלטון זה הרסני לאימפריה הצהובה יותר מכל הפסד בחצי גמר הגביע או אובדן אליפות. וסופו שיסתיים במפלתה המוחצת וארוכת הטווח (ראו את בית"ר ירושלים, מיום שמשה דדש עזב. מקרטעת, עלובה ואומללה. כך תהיה מכבי ת"א ללא גבו האיתן של לוני מסוני, אם זה יאבד את אחיזתו בקבוצה לטובת נמני).

קלינגר, בדרך כלל, אדם שקול ומדוד בהתבטאויותיו. אתמול, בפרץ של התרגשות לאחר הניצחון המשכנע וברגע של קלות דעת הכתיר את נמני למלך. כוחן של מילים, בעיקר בעולם הקלישאות הריק של הכדורגל הישראלי, הוא גדול. כוחה של המילה 'מלך' והמטענים שהיא סוחבת אצל קהל אוהדי הספורט, החושב במושגים מוחלטים ובסמלים ריקים – הוא הרסני. במשיחתו מחדש של נמני למלך, העמיד קלינגר שתי שאלות: 1) מה תפקידו של קלינגר, אם נמני הוא המלך? המשנה למלך? היועץ למלך? הטוען לכתר? נושא הכלים? אולי ראש ממשלת המעבר, עד לשובו של המלך מהגלות? 2) מהו ומיהו לוני הרציקוביץ? הדוד העשיר והפרייאר שמממן את המלך? אולי בעצם, העם?