"אני אוהב שהכל מושלם"

במידה מסוימת, מכון וינגייט מכליל את כל הישראליות במתקן אחד. מצד אחד, ספורטאים יהודים וערבים חיים ביחד וחושבים על הצלחות ומדליות ומצד שני, ברקע קורעות את הדממה הפסטורלית יריות מהמטווח הצה"לי הקרוב. ספורטאים לוקחים אוויר עם ארטיק ביד ומתחת לעץ מדריכת ירי מחליפה נוזלים עם הילד-גבר שלה. רומנטיקה לעת מצוא.

בתוך כל זה, על פיסת דשא פנויה, גל פרידמן ואני יושבים לדבר. זוהי שעת צהריים ופרידמן רק עתה סיים לאכול. היום שלו החל – לפני כמה שעות טובות - ברכיבה על הכרמל וממשיך בשיחות על אימונים וכו' בווינגייט. לאחרונה חזר מאליפות אירופה אותה סיים במקום הרביעי המאכזב, מבחינתו ומבחינתנו. פרידמן הרגיל אותנו לטוב. אצלו, פחות ממדליה ומדברים על ועדות חקירה. בנוסף, דומה כי לאחרונה שמו נקשר שוב ושוב לכל מיני פרשיות מוזרות: הוא ושייט ישראלי אחר, אלכס חבנר, רבו במהלך תחרות ואיכשהו חבנר יצא נקי ופרידמן כילד הרע, לפני כמה חודשים קיבל סטירה מגולשת אחרת.

"לפעמים בים, אתה חוטף את העצבים, ויצא לי להתעצבן", מגולל פרידמן את סיפור התקרית עם חבנר. "הייתי בתחרות, התנאים לא היו אידיאליים והתעצבנתי על חבנר, שנתקע בי ועוד התעצבן עליי. אז אמרתי לו בים שהגשתי ערעור, כי החוק אומר שצריכים להגיד את זה כמה שיותר קרוב לאירוע. הוא כנראה בחר לא להקשיב ולכן כולם הופתעו. אבל הפרשה הזו גמורה מבחינתי, אלכס ואני ביחסים טובים עכשיו. זה דבר שולי שיצא מפרופורציות. בישראל התרגשו מזה שישראלי ערער על ישראלי, אבל זה קורה עשרות פעמים בעולם הגלישה". ולמי שלא השתכנע - לאחרונה ביקש חבנר מפרידמן להצטרף אליו לאימונים תחת מאמנו האמריקאי. פרידמן הסכים והשניים יחלו להתאמן בצוותא בקרוב.

פרידמן הוא איש פרודוקטיבי. נדמה ומדובר באיש המפוקס ביותר שנראה בספורט הישראלי בשנים האחרונות. תנסו לדבר איתו בתחרויות, תנסו לשאול אותו מה הוא עושה בזמנו הפנוי ותקלטו שזה בן אדם שהראש שלו מלא בדבר אחד - להיות מקום ראשון. לא סופר אף אחד ממטר. לא מעניין אותו כלום. קלישאות? לא אצל הילד בן ה-27 ממכמורת.

"אני יודע שאם נותנים לי את התנאים הטובים ביותר ואני עושה את ההכנה הטובה ביותר, אז אין שום סיבה שלא אזכה בכל תחרות שאני גולש בה. אבל לצערי, לא לכל תחרות ניתן לקבל כאן הכנה אידיאלית. אני מודע לזה שכולם נותנים את כל מה שהם יכולים, אבל אתה מסתכל על הגולש היווני שנחשב לאליל ביוון ואתה רואה איזה תנאים יש לו. הוא הגיע לאליפות אירופה האחרונה עם פיזיותרפיסט צמוד, שהיה באמת נחוץ בתחרות כזו, שביום אחד נערכו בה שלושה שיוטים. לנו לא היה תקציב להוציא ובכלל, כל המסביב היה בלאגן גדול. זה הוציא אותי משלוותי".

ולא, הוא לא בוכה. פרידמן מודע לזה שהוא אלוף העולם וכשכזה, הוא קיבל כבוד, חשיפה וכסף ככל שניתן. הבעיה היא שאין הרבה. "תראה, ברור שהכדורגל יותר פופלארי כאן ואני מבין את זה. יש קהל שיכול להגיע ולהבין מה קורה במה שהוא צופה. בגלישה, רק בשנים האחרונות החלו להבין בשידורי הטלוויזיה מה כל גולש עושה ומה המשמעות של צעד זה או אחר. יש לי את המאמן האמריקאי שלי רק ל-100 יום בשנה וזה קשה, כי אתה צריך מאמן. מאמן הוא הכל: הוא מלמד, הוא עוזר בים, הוא דואג לך לאוכל ובכלל, אתה פחות בודד".

הבדידות הזו היא משהו שהתפתח אצל פרידמן רק לאחרונה. מאז שהתחיל לרכב על אופניים. הרומן עם האופניים החל במקרה ומאז פרידמן מאוהב. אריק זאבי מדבר על ליגת העל בכדורגל, פרידמן מקנא בשקט ברוכבי הטור דה –פראנס. "זה התחיל בקטע של אימון שחרור. במקום לרוץ התחלתי לרכב על אופניים. אחרי שחזרתי מסידני, עשיתי הפסקה, כמו שאני עושה תמיד אחרי תקופת אימונים ממושכת, כמו שאני אעשה אחרי אתונה. בעיתונים החלו לדבר על זה שאני עוזב את הגלישה וכו', אבל אני בסך הכל נהניתי מהרכיבה.

"ואז, שכן שלי הזמין אותי לתחרות, אבל אמר לי שעדיף שאני אתחרה ברמה הנמוכה, כי הרמה הגבוהה היא למקצוענים. זה הדליק אותי, התחלתי לקחת את העסק ברצינות, אמרו לי שאין לי סיכוי ברמה הגבוהה, כי יש אנשים מנבחרת ישראל שמתחרים בחו"ל. התחממתי ותוך זמן קצר נכנסתי לעשרת הראשונים בארץ. אבל התחריתי זמן קצר מאוד, חמישה חודשים. באופניים למדתי מה זאת עבודת צוות, מה זה לסחוב מרחק מסוים בשביל החבר שלך לקבוצה ורק בשבילו. מה זאת הזכייה הזו בצוות, זה סוג אחר של הצלחה ושמחה. משהו שלא הכרתי בגלישה".

התחרותיות, למי שפספס, היא הדרייב של פרידמן בחיים. תנו לו את מכת הארדנלין הזאת והאיש פורח. רק שם. סתם תחרות והאיש מגיע כי הוא מקצוען, אבל החרמנות היא לא אותה החרמנות. תהילת המנצחים זה נחמד, כסף זה גם לא רע, אבל לא בשביל זה הבנאדם קם בבוקר, רוכב חמש שעות על אופניים, נח, וגולש עוד חמש שעות. "אני אוהב שהכל מושלם" מתמצת פרידמן את השריטה ששולטת בחייו.

לא ישראלי הבחור. "גור שטיינברג, המאמן הראשון הרציני שלי, שבא מרקע צבאי, שינה אצלי את הכל", מספר גל. "הוציא אותי לריצות בזריחה ודיבר איתי על עבודה קשה ועל כך שאני לא יכול לבנות על הגישה הישראלית של לעגל פינות. הסביר לי שזה לא עובד ככה. הייתי אז נער בן 16 והפנמתי את זה". על זה שחלק גדול מההצלחה שלו מגיע בזכות עבודה של הראש, הוא מרגיש שהוא לא מקבל מספיק קרדיט. "זה דיבור של שייטים, שאצלם הקטע הטקטי משחק תפקיד", עונה פרידמן לטענה המסורתית כי גלישה זה רק כוח פיזי. "אבל בוא נראה אותם עומדים בעומס מנטלי של האימונים הקשים, של שלושה שיוטים ביום. הם הרי יכולים לעשן, לא להגיע לאימונים ועדיין להצליח. בגלישה זה לא עובד ככה".

גם אחרי תחרות, זמן בו צריך להוריד הילוך באימונים, שבע בבוקר זה הכי מאוחר שפרידמן מצליח לפתוח את היום, שמתמלא בשלל פעילויות. בתקופה האחרונה הוא מקדיש הרבה זמן לעבודה עם השם החם של הגלישה הישראלית, לי קורזיץ. גם מהצד השני, כמדריך, הוא עובד מאותו מקום שמניע אותו כגולש. "הסתכלתי עליה בתחרות ופתאום אני רואה דברים שהיא עושה ושאני לימדתי אותה. לראות שהיא הקשיבה ושהיא הפנימה זה כיף מסוג אחר. וכשזה מצליח לה, אני כל כך שמח, כי אני רואה את ההתקדמות. ככה זה, אני אוהב שהכל מושלם".

על מדליה, כמו חבריו לנבחרת האולימפית, הוא לא להתחייב. אבל כשפרידמן מבטיח "לעשות את המקסימום", אנחנו כבר על טלפון, מדברים עם המארגנים באתונה. דיר באלאק אין להם את הקסטה עם ההמנון. תרשמו לפניכם את סביבות ה-28 לאוגוסט 2004 והכינו את קלטות הווידאו: זוהי יכולה להיות הופעת הפרידה של פרידמן מהגלישה ופגישת ההיכרות של הספורט הישראלי עם מדלית זהב אולימפית.

יום אחר כך, על זוג אופני הרים, הוא כבר יעלה את העליות הקשות של הצפון וירגיש את הירכיים שורפות, כמעט כמו אלו של לנס ארמסטרונג בעליות של בורדו: "אתה מסתכל עליהם בטלוויזיה ואומר וואלה, באמת קשה להם. אתה לא מבין עד כמה, אתה לא מבין שבן אדם רגיל, לא מצליח בכלל להזיז את האופניים והם עושים את זה כל יום. קטע מדהים".