דוידוביץ': כמעט פרשתי

כמו באגדות, גם בסיפור של ניר דוידוביץ' הכל קרה מהר ובהפתעה. אפילו אביו, בני, לא ציפה למה שקרה לבנו בסוף השבוע שעבר. בשבת האחרונה, כשהקיץ בני דוידוביץ' משנת הצהריים, המתינה לו במשיבון הודעה מאביטל, אשתו של ניר. "ניר פותח בהרכב!", היו המילים הראשונות שהוא שמע, "אתה חייב לבוא לפתח תקוה". בני לא שיער בנפשו שהיום המיוחל הגיע. לצערו, באותם רגעים כבר עמד המשחק להתחיל ולא נותר לו אלה לפתוח את הטלויזיה ולראות על המרקע את ניר עומד בשערה של מכבי חיפה. לשמחתו, הקאמבק היה מוצלח. האב, שמאז הפציעה אחרי המשחק מול בלשינה במוקדמות ליגת האלופות לא פקד את שערי קרית אליעזר, חזר לחייך.

החזרה של דוידוביץ' לא יכלה להיות יותר מתוזמנת מזו. בדיוק כשהאלופה הייתה צריכה מישהו כמוהו, כשההגנה הירוקה חיפשה מנהיג, בדיוק שדודו אוואט גמר סופית את הסוס, בדיוק ברגע הכי לא צפוי. גם בעונה שעברה עשה דוידוביץ' קאמבק לאחר הפציעה במחזורי הסיום, אבל אז היה סיפור האליפות סגור. הפעם הוא חזר ברגע האמת. שלו ושל מכבי חיפה. אם שום דבר חריג לא יקרה, השוער שספג מנות גדושות של אומללות בשנים האחרונות יקבל פיצוי ענק בסיומה של העונה הקשה בחייו - אליפות, שתהיה חתומה גם על שמו. ממש כמו באגדות.

שמונה חודשים חלפו מאז הפציעה בהרצליה. בדרך אל מעט הדבש שליקק בשבת, חווה דוידוביץ' סיוט שלא ישכח כל חייו. שמונה חודשים חיכה שהחלום הרע יסתיים. "אחרי הפציעה בהרצליה לא יכולתי להירדם כמה ימים עד שקלטתי מה שקרה", הוא משחזר, "מה שקרה לי מאז היה קשה מאוד. גם אחרי שחזרתי לאימונים, אחרי שהחלמתי, תמיד זה חזר אלי. בזמן ההחלמה היו רגעים שאמרתי לעצמי די, מספיק, אני לא יכול יותר. חשבתי לפרוש. הייתי שוכב בלילה במיטה והמון מחשבות היו מתרוצצות בראש. לא פעם כמעט נשברתי, אבל הייתי נרדם, קם בבוקר וממשיך. קשה לתאר את הסבל שעברתי, את הייסורים שלי בלתי ניתן לתאר במילים. זה היה מאמץ נפשי אדיר. כשאני נזכר במה שעברתי אני מתחיל לרעוד. הפחדים והזכרונות חוזרים אלי מידי פעם. אני משתדל לא לחשוב על זה, אבל בחיים לא אוכל לשכוח את התקופה הזו. אני לא יודע אם אוכל לחזור על כל זה שוב, לא יודע אם אוכל לעבור עוד פציעה כזו. אני לא מאחל לאף אחד לעבור מה שאני עברתי. הכאבים האלה יחזרו לי בגיל מבוגר. בחילופי עונות אני מרגיש אותם. בבוקר, עד שהגוף מתחמם, אני מרגיש את הברגים בברך. לוקח חצי שנה עד שהרצועה נקלטת בגוף".

דוידוביץ' התעקש שהשלבים הראשונים של הטיפול וההחלמה יהיו באיטליה, והתהליך ארך כשלושה חודשים. לאחר הניתוח הראשון, שנכשל בגלל שתל חלש מידי, הבטיח לו הרופא שטיפל בו, פרופ' פודו, שראה אותו יושב מולו שבור: "אני מתחייב שהפעם הניתוח יצליח, אתה תראה". למרות ההבטחה, חלפו ימים רבים עד שדוידוביץ' חזר לחייך. "הבדידות בבולוניה הייתה נוראה", הוא מספר, "אף אחד לא מדבר שם אנגלית, אין כמעט אף אחד שיבין אותך ויקשיב לך בימים הכי קשים שלך. המזל שלי היה שאחד מבעלי המכון הפיזיוטרפי היה ישראלי, והם עזרו לי כל שעות היום. נצמדתי אליהם כדי לא להשתעמם. לאביטל אשתי היה עוד יותר קשה מאשר לי בתקופה ההיא, כי הייתה לבד עם הילדה באיטליה".

בתקופת ההחלמה הוא עשה תרגילים להשבת הברך לתפקוד מלא, אבל הדרך הביתה היתה עוד ארוכה. "התייאשתי מהעבודה המשעממת והקשה. להרים רגל, להוריד רגל. יש ימים שאתה לא מתקדם לשום מקום יש ימים שאתה הולך אחורה. זה היה בלתי נסבל . אבל הייתי בסביבה שהיו בה מקרים יותר קשים משלי. ראיתי אנשים שנלחמים רק כדי להשיג עוד עשר מעלות בכיפוף של הברך או כדי לשבת באופן רגיל בשירותים, וכל הזמן אמרתי לעצמי, אם הם ככה, אז גם אני אצא מזה".

כעבור שלושה חודשים חזר דוידוביץ' לארץ להמשך תהליך השיקום, שאת חלקו עשה במכון וינגייט, בעזרת מכשירים המיועדים לכך. כל אותו זמן הוא הפגין נחישות ומוטיבציה אדירה. מאמן השוערים, גיורא אנטמן, היה מציב לו מטרות שיש להשיגן שלב אחרי שלב: להתאמן עם כדור, לזנק לבעיטות, לעשות תנועות מהירות וחדות.

נקודת משבר נוספת הוא חווה עם העפלתה של מכבי חיפה לליגת האלופות. דוידוביץ' ידע שנבצר ממנו לעשות חלק בעשיית היטוריה: "הרגע הכי קשה בקריירה היה שראיתי את מכבי חיפה בליגת האלופות. אמרתי לעצמי שאני מפספס אירוע שאני לא יודע אם אי פעם יחזור. כמעט השתגעתי מזה. כולם יכלו לראות אותי באירופה, על הבמה הכי טובה. יכולתי להיות שותף לחוויה הכי גדולה. במקום זה הייתי במקום אחר".

בעת האימונים הוא היה צופה מהצד במחליפו זה העונה השניה, דודו אוואט. דפי העיתונים הו מלאים פרטים על הסכסוך בין שני שוערי הנבחרת, והמתח גאה. אנטמן היה מבקש מהשניים להתעלם מהכל ולהתמקד בעבודה מבלי להפריע זה לזה, ואם אפשר, אפילו לעזור. על פי רוב זה היה נגמר בלחיצת יד. היחס שקיבל דוידוביץ' מאנטמן באימונים היה קשוח וענייני, אם כי חברי. בלי שקיעה ברחמים ועם מיקוד תשומת הלב והאנרגיות בעבודה הקשה.

בשבת האחרונה בפתח תקוה ניגש המאמן יצחק שום לאנטמן ואמר לו שבכוונתו לפתוח עם דוידוביץ'. אנטמן ניגש לשוער עם הבשורה המרעישה ודוידוביץ' פתח זוג עיניים ענקיות. "יש החלטה וזהו. תעשה את המקסימום שלך", אמר לו אנטמן, ודוידוביץ' ענה בהחלטיות: "זה מה שאני מתכוון לעשות". כבר בהכנה למשחק הראה השוער מתח בריא וענייני והיה ממוקד במשימה הבאה. אלמדון רץ לאחל לו בהצלחה, אבל דוידביץ' היה כבר מרוכז במטרה. "מי שראה אותי מתאמן בתקופה האחרונה, הבחין ביכולת שלי", מספר השוער, "האמת היא שלא בער לי שום דבר לחזור. רציתי לקחת את הזמן, להיות במאה אחוז. אבל אם נתנו לי, אני לא אגיד לא".

אם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שמוקדם לדבר על איזה שהוא שינוי שהוא הנחיל לקבוצה שהביסה 0:5 את הפועל פ"ת, אבל חברים שלו לקבוצה חושבים אחרת. שחקנים לא מעטים דיברו אחרי המשחק, וגם באימונים השבוע, על השקט שהם חשו כשראו את דוידוביץ' לידם. "אני מדבר המון עם ההגנה, צועק, מדרבן, מכוון", הוא מנסה להסביר את סוד ההצלחה, "אני רואה מאחור יותר טוב את המשחק, וזה עוזר לשחקני ההגנה. אם עזרתי בצעקות ובהכוונה שלי, אני שמח".

דוידוביץ' הוא למעשה משחקני הבית היחדיים בקבוצה. בעיני חלק מהאוהדים הוא סמל, אחד השחקנים שמקבלים עליהם את עול המנהיגות. גם כשהיה פצוע, בחנויות המזכרות של המועדון אפילו לא הוציאו קו מכירות של האפודה מס' 22 או 44 של אוואט. רק מס' 1, רק של דוידוביץ'. "אני חייב לאוהדים. הרגע המרגש ביותר שלי בזמן הפציעה היה בטקס הצגת השחקנים, כשראיתי שהאוהדים לא שכחו אותי. אני מאוד מעריך את זה, אסור לשכוח שסיכנתי את הבריאות שלי למען המועדון".

באימון ביום שני הפסידה קבוצתו במשחקון, והוא לקח את זה קצת קשה. הוא לא חזר לשחק בשביל להפסיד, גם לא במשחק אימון. כששאר השחקנים ראו את העיתונאים באים לאימון כדי לדבר איתו, צעקו לו חלקם בצחוק בזמן הבעיטות לשער: "מה קרה, כולה שיחקת משחק אחד...". דוידוביץ' התרגז ושוב לקח ללב: "אכלתי הרבה חרא עד שהגעתי לזה".

היום הוא יכול לנתח את מה שעשתה לו הפציעה. "מה שעברתי גרם לי להתבגר. למדתי דברים על עצמי שלא ידעתי. הבנתי שסף הכאב שלי הוא אדיר שאני יכול להתגבר על כל סוג של כאב. למדתי להתייחס אחרת לאנשים. אחרי שאתה רואה את כל האנשים בטיפולים, אתה לומד הרבה על החיים. היום אני נותן כבוד אדיר לנכים. היום כשאני רואה נכים ברחוב, אני נזכר בהכל ועוברים לי פלשבקים בראש. יש אנשים שלא יכולים להתקדם לכלום בחיים. אנחנו השחקנים צריכים לקחת הכל בפרופורציות. בכל פעם שאני מדבר עם שחקנים שיושבים על הספסל וחושבים שזה סוף העולם מבחינתם, אני אומר להם שזה כלום, שהם ברי מזל. הם צריכים לדעת שכל מה שרציתי באיטליה היה רק ללכת נורמלי, ישר בלי קביים".

היום ניר דויבוביץ' הוא שוער בוגר ומפוכח יותר. העונה נותרו לו עוד 180 דקות להגן על שערה של מכבי חיפה, ואולי בעוד שבועיים להניף את צלחת האליפות - פיצוי קטן על מה שעבר. הוא משוכנע שיש מי שמכוון את הדברים. "בקריירה הקצרה שלי עברתי המון", הוא מנסה לסכם, "בגיל 19 וחצי הפכתי לשוער הראשון במכבי חיפה. הגעתי לנבחרת, עברתי שלוש פציעות נוראיות. הכל עניין של גורל. הכל בא לי מהשמיים. אמרתי לעצמי, אני עובד מבחן מאלוהים. אולי הייתי צריך לעבור משהו יותר גרוע וקיבלתי הנחה".