יש, יש בעיה עם הספורטאים האולימפים שלנו. כמה שלא עובדים איתם, כמה שלא מנסים להגיד להם לחשוב בגדול, הם עדיין בסרט משלהם. דופקים אותם, לא עוזרים להם, הכדורגל יותר מפורסם, לימור ליבנת לא עושה להם כבוד. בוועד האולימפי עושים להם גיבושים, מצגות, הדוברת לא מפסיקה לפמפם להם בראש לשנות גישה, אבל רובם נאחזים במציאות האלטרנטיבית שפיתחו לעצמם.
החודש נכתבו כאן כמה דברים שקשורים לעולם השייט. הקטע שפגע כנראה יותר מכולם, היה הקטע שנכתב על לי קורזיץ (מי שקרא קרא, מי שלא קרא - מנאייק ושיקרא עכשיו) ובו נכתבו דברים גם על לינור קליגר ועל ענת פבריקנט. קליגר פגשה אותי באירוע פרטי ובחיוך אמרה שהיא כועסת. אחר כך היא אמרה לי "שרק בגלל הכתבה הזו היא תעשה את הקריטריון". נראה היה שקליגר נעלבה. החיוך הצנוע לא הסתיר את הכעס . קשה היה לה להשלים עם העובדה שמישהו ממש העביר עליה ביקורת.
כמה ימים לאחר מכן אריק זאבי זכה באליפות אירופה. האיש, חמוד אמיתי, קיבל ריספקט מפה ועד השרה ליבנת, שלא ראתה מזרון ג'ודו בחיים שלה. אבל מה, גם שם, בין כל הצלמים והמצלמות, היה חייב זאבי לזרוק משהו על זה שהכדורגל מקבל יותר פירסום. מציק להם. מציק להם שאיתם בקושי מדברים והם לא זוכים לחשיפה. בשיחות פנימיות הם מודים שהכדורגל פשוט יותר פופלארי, אבל כשזה יוצא לעיתונים הם כמעט תמיד נשמעים מתבייכנים.
קליגר וזאבי הם סתם דוגמאות, אבל כאלו שמעידות על הכלל. הספורטאים האולימפיים שלנו קצת מתבלבלים כשלא מבקשים מהם להתלכלך או לדבר על הקוסקוס של אמא. הם לא מבינים איך אפשר לכתוב עליהם ביקורת מקצועית כמו שקשה להם לתפוס למה העיתונים הגדולים כותבים עליהם, לרוב, רק בהצלחות.
אי אפשר כמובן לנקות את הציבור והתקשורת שערב אולימפיאדה (ובטח עם מדליה בסיומה), או אחרי שלכלוך עסיסי נחשף, עטים על הספורטאים הללו בלהיטות שהיתה גורמת עונג גם לחיים רביבו בכבודו ובעצמו, אבל הגיע הזמן שהספורטאים האולימפיים יבינו שגם להם יש חלק גדול בדבר. משעמם להם לשמוע את אותה הרצאה של הבוסים מהוועד. עוד פעם זה אומר את זה, זה אומר את אותו דבר רק במילים אחרות, שותים קפה והולכים הביתה.
פעם אחת, לפחות פעם אחת, כדאי להם לנסות גם להקשיב. ה'הם' מהחלונות הגבוהים, אולי מבלבלים את המוח מעת לעת, אבל רובם יכולים ללמד אותם שיעור או שניים ברזי ההתנהלות מול התקשורת. הרי לא ייתכן שבגלישה, בשייט ובג'ודו יש לנו אלופים כמו חול, אבל עדיין אנשים כמו אלון מזרחי מצליחים לצאת יותר טוב מהם בראיונות. שלא נדבר על זה שעל אלון מזרחי אפילו כותבים ספרים אחרי זה.
אז מה היה לנו השבוע?
אריק מלך ישראל, את זה כולם יודעים. החברים האחרים היו לא רעים, וגם את זה כולם יודעים.
אבל האם שמעתם שמיכל מורלי לקחה את אליפות ישראל בהתעמלות מכשירים? האם הייתם בהדר יוסף ביום שבת האחרון כדי לצפות במתעמלות הצעירות והמבטיחות ורד פינקל וטלי ליאק? ובכן, מי שלא בא הפסיד מיני באלגן (כרגיל בהתעמלות, גם במדינות קיקיוניות בענף כמונו), שהייתה קשורה בשופטת שהלכה, אבל עזבו, בואו לא ניכנס לזה.
החברים מהפינג פונג (כן, כן) יצאו לאליפות עולם ליחידים בפריס ובואו נהיה אופטימים. זה קורה ממש היום, אז רצוי להחזיק אצבעות ולנסות לתפוס את השידורים ביורוספורט.
ההפתעה של השבוע היא כמובן הגולשת לי קורזיץ, שהצליחה לעשות קריטריון, אבל נא לא להספיד את שירי רון. אולי היא קצת נרדמה בתחרות הזו, אבל היא היא עדיין יכולה בהחלט לתקן באליפויות הבאות.
לאן השבוע
לורי קופנס ממשיכה לרכב, אולי לא לעבר השקיעה, אבל אל הקריטריון האולימפי בהחלט כן. כרגע קופנס נוגעת לא נוגעת במקום ה-30 בעולם, זה שיוביל אותה לרכב באולימפיאדה על מדליה. במהלך השבוע הקרוב היא תטייל באירופה.
השייטים נמצאים באיזה חור צפונית מאמסטרדם בתחרות יוקרתית. עוד תחרות אימון, עוד קרבות בענף הכי שקול והכי מותח בעולם האולימפי שלנו. ואם כבר מתח, אז גם הקייאקיסטים יוצאים להונגריה, לעוד תחרות במסגרת גביע העולם. יוני הולך להיות החודש החם של הקייאקיסטים. התחרות בצגט בסוף השבוע הקרוב, יכולה לתת לנו מושג (קלוש אמנם) לאן המאבקים האלה הולכים.