כבר שני משחקים שריק אדלמן עושה לדון נלסון בית ספר לאימון. אם סקרמנטו היתה מקיימת הצבעה הרי שרוב שחקניה היו תומכים במשחק שיהווה מראה למה שדאלאס משחקת. הג'קסונים כאלו, סטויאקוביץ' כזה, גם קלארק וטורקוגולו וכריסטי, ודיבאץ' אם רק היה לו אוויר בריאות. הנטייה הראשונית של השחקנים הללו היא לגמור מהר. נגד כל קבוצה אחרת סקרמנטו מנצחת בסגנון כזה. גם נגד דאלאס לא מדובר בהתאבדות, אלא בהשארת רווח לדאלאס. אדלמן ידע שאם הוא יצליח לכפות את המשחק שלו לדאלאס אין סיכוי.
האחד ועוד אחד של אדלמן פשוט: דאלאס לא אוהבת לשמור, את זה כולם יודעים. היא יורדת להגנה רק בגלל שזו הדרך היחידה בשבילה לקבל את הכדור להתקפה חוזרת. דאלאס כל כך מאוהבת בקונספט ההתקפה עד שהיא מעדיפה לסיים אותה בכמה שפחות שניות. דאלאס, ושוב חוזרת פה ההשוואה של הקבוצה לאמריקה, מעדיפה כמויות.
לאהבה הזו יש מזור אחד. להכריח את דאלאס להישאר בהגנה כמה שיותר שניות. אדלמן בעצם ביקש מהשחקנים שלו לשחק נגד הזרם של עצמם. לא פלא שדיבאץ וכריסטי (וג'ימי ג'קסון במשחק השישי) הפכו לשחקנים החשובים ביותר בסקרמנטו. דיבאץ שיחק במשחק הרביעי משחק כמעט מושלם, בעיקר בחלוקת כדורים מההיי פוסט לסטויאקוביץ' ולגארדים שחתכו. כריסטי נותן משחקים מושלמים מאז הפציעה של וובר. כששניהם הכריחו את נאש ונוביצקי לשחק הגנה במשך יותר מדי שניות, הזריקות של שני האחרונים הפכו ליותר ויותר קצרות. ון אקסל זה סיפור אחר. ון אקסל של הסדרה הזו זה אי.טי.
לכל כלל יש יוצא מהכלל, והמשחק הרביעי היה היוצא מן הכלל. הנה כמה אבסורדי היה המשחק הרביעי: נוביצקי סיים אסיסט אחד פחות מטריפל דאבל והשאלה הראשונה שהוא נשאל על ידי כתבת הקווים היתה על ההגנה שלו. את החצי השני של המשחק הזה לא ראיתי, כי המשחק הזה נגמר בריצה של דאלאס בסוף הרבע השני כשאמרתי ליעלי שהשופטים נותנים לדאלאס את המשחק. אדוארדו נחארה הוא שחקן שעושה ארבע פאולים בהתקפה אחת ובכל זאת דאלאס סיימה שני רבעים במשחק החמישי עם פחות מחמש עבירות!! סקרמנטו, באותם שני רבעים, ספגה חמש עבירות (שמקנות ליריבה זריקות עונשין על כל פאול נוסף) בפחות משש דקות! דאלאס ניצחה את המשחק החמישי כי השופטים בלעו משרוקיות, נתנו להם להרביץ (ואחר כך לכל העולם להתפאר על ההגנה שהם גילו שהם מסוגלים לשחק, פתאום, אחרי מאה משחקים, ודווקא נגד סקרמנטו), ולהדגיש את הסאגה בשריקות על כל ליטוף של דיבאץ. אחר כך הם נטפלו לקיאון קלארק וכשפולארד הפצוע נכנס, דאלאס חזרה למשחק.
אם השופטים לא מתערבים במשחק השביעי. לדלאלס אין סיכוי. אדלמן, לעומת הניסויים האבודים שעושה נלסון, מצא את האנטיביוטיקה לדאלאס: כריסטי יכול לשמור על ון אקסל והוא יכול להכריח אותו לשמור מתחת לסל בעוד שון אקסל רגיל לשמור על גארדים שמשחקים עם הפנים לסל ורחוק ממנו, סקרמנטו מכריחה את הכדור לתוך הידיים של דיבאץ, היא מכריחה את דאלאס לשמור מעל חמש עשרה שניות. זה אמור להיות המשחק של סקרמנטו. ואם דאלאס בכל זאת עולה (ולמה שלא? היא שוק טלוויזיה טוב יותר ודרבי בטקסס זה מקדם מכירות מצויין), זאת תהיה פשוט בושה לכל מאמן קט סל שידבר עם הילדים שלו על חשיבות משחק ההגנה. או במילים אחרות: אם דאלאס מתפרקת נגד דיבאץ, מה יש לה להציע נגד דאנקן?
איש אחד עדיין חסר כאן והוא היה חסר גם בדקות האחרונות של המשחק השישי. מייק ביבי נראה כמו אחד שסובל מתסמונת קרושיר: פלייאוף אחד טוב, חוזה ענק ומנוחה על זרי הדפנה. אבל קרושיר נראה באמת כמו אחד שמסופק. ביבי ממשיך לקבל אמון מאדלמן והוא יותר נראה כמו אחד שהלחץ לשחזר, להוכיח שהוא שווה את הדולרים, יושב לו על הכתפיים בכל פעם שהוא מנסה לזרוק לסל בפלייאוף הזה. מייק ביבי חייב לסקרמנטו, לבעלים שלה, לאוהדים, לוובר, לנו, ובעיקר לעצמו את המשחק השביעי.
גו איסט
הסדרה בין סאן אנטוניו ללייקרס היתה, בסופו של דבר, סדרה בין דאנקן לשאקיל. שאקיל הגיע למשחק הראשון בסאן אנטוניו, זה שלפניו הוענק כתר האמ.וי.פי לדאנקן, כשהוא נחוש להוכיח. זה בא לידי ביטוי בעיקר במספר הטבעות מפלצתיות על הראש של דאנקן. דאנקו לא היה צריך להוכיח כלום במישור האישי. הליגה נתנה לו גושפנקה וגם לה הוא לא היה זקוק: הוא קולע מחצי מרחק (וגם משלושת רבעי), הוא מוסר טוב יותר מתוך השמירה הכפולה, מגוון התמועות שלו תוך ניצול של עבודת רגליים של קדנית בלט רומניה, הוא פשוט מפעים. לדאנקן היה מה להוכיח במסגרת הקבוצתית. הרבה יותר כדורים עברו דרכו, לעומת שאקיל שהיה צריך לדרוש, דרך הכתבים, לקבל יותר כדורים.
המעידה הזאת בקבלת הסמכות של שאקיל היא תיוג נוסף, כמעט סופי לנכות האופי של ברייאנט. הדברים הכי חשובים הם אלו שלא נאמרים וכשמג'יק ג'ונסון אומר ששאקיל הוא השחקן היחיד בלייקרס שעושה את השאר טובים יותר, הוא בעצם אומר מה קובי ברייאנט לא עושה; כשפיל ג'קסון צורח עליך לשמור ברבע הרביעי של המשחק השישי וכשהוא משאיר אותך לשחק דקות ארוכות אחרי שהמשחק והסדרה הוכרעו (ודקות ארוכות אחרי ששאקיל הוצא באקט של כבוד), משהו אצלך דפוק. כבר היו שחקנים שהאופי שלהם האפיל על יכולת המשחק. לא זכורים שחקנים עם יכולות כמו של ברייאנט שהאופי המחורבן שלו עדין מצליח להאפיל על הניסים הספורטיביים שהוא מחולל על המגרש. שאקיל, אם רק ההזדמנות היתה ניתנת, היה יכול לעשות מברייאנט את מה שדאנקן עשה מבואן. לשאקיל יש את גדלות הנפש הזו. אבל שברייאנט יהיה בואן? בשביל מה, בשביל עוד אליפות? אז ברייאנט שם זין על האפשרות להיות בואן (וזוהי השוואה מטאפורית כמובן), הלך עם הראש בקיר נגד בואן, ייאש את שאקיל וגרם להורי להפציץ מהשלוש.
לא שברייאנט צריך להפחית מההישג של סאן אנטוניו. הספרס צריכים לפחד עכשיו מנפילת מתח ולהיקלע למערבולת מחשבות לפיה הם עשו את שלהם לעונה הזאת. אבל מבט עליהם מבהיר שזה לא יקרה. עוד מבט מבהיר עד כמה הקבוצה הזו מפחידה: לא רק שהשלד בנוי מילדים אלא שבקיץ יהיה שם מספיק כסף כדי להביא, לדוגמא, את ג'רמיין אוניל.
ועוד ארבע הערות
התגובה המיידית היא שלנטס יהיה יתרון נגד כל קבוצה שתיפגש עמה בגמר המזרח, בעיקר בגלל המנוחה. ראשית, לא בטוח שמנוחה דווקא תעשה טוב לשחקנים מסוגם של ג'פרסון, מרטין, וקיד. מוטומבו זקוק למנוחה. חשוב יותר: לא בטוח ששתי הסדרות הקודמות עשו איזושהיא טובה לנטס. לשחק נגד ההגנה של דטרויט/סיקסרס, אחרי מילווקי ובוסטון, לא יהיה טיול בפארק.
אפשר אולי לשים קץ להערכה המקצועית כלפי מה שג'ים אובריאן עושה בבוסטון. בוטסון, ואובריאן שותף באחריות, הדרדרה מהשנה שעברה. ההחלטות שלה לגבי הבאת ועזיבת שחקנים גובלות בחוצפה. ממאמן שמחזיק את פול פירס בסגל אתה מצפה לאיזו טיפת שאר רוחזה לא ההפסד בארבעה משחקים, זו המורהמאשר קבוצה שנעמדת מסביב לקשת וזורקת לסל.
אלן אייברסון זקוק לאהבה. למי שהילדות של אייברסון מוכרת העניין הזה מובן. גם מי שסבל באופן תמידי מעוינות שלטונית מבין את זה. גם מי שראה את המריבות שלו עם לארי בראון מבין את זה. תן לאייברסון אהבה והוא ייתן לך את הרקיע. אמריקה נתנה לאייברסון השנה אהבה בדמות הזמנה לנבחרת הלאומית. אז אייברסון גמל לה עם בנדנה בכחול/אדום/לבן. אבל אחרי שלשוה משחקים יש לומר בקול רם: הבנו אלן, אתה אוהב את אמריקה בחזרה. שים את הבנדנה (שהוא עונד רק במשחקי החוץ) בארון, או תן אותה לון הורן, ולחזור לבנדנה האדומה.
לפני המשחק אמרתי ליעלי שלפחות שתיים משלוש הקבוצות שהגיעו למשחק השישי בפיגור יעלו לשלב הבא. אני לא חוזר בי מההימור הזה.