ואלה שמות: רובן אמורים, ריאן גיגס, לואי ואן חאל, אריק טן האך, דיוויד מויס, ז'וזה מוריניו, אולה גונאר סולשיאר, מייקל קאריק, ראלף ראגניק.
לרשימה הזאת אפשר להוסיף גם כמה כוכבים שזרחו לרגע בשמיים האפורים והדולפים-תמיד מעל אולד טראפורד, כמו רוד ואן-ניסטלרוי או דארן פלטשר.
המשותף לכולם, מלבד העובדה שעמדו על הקווים וצעקו מדם ליבם על שחקנים לבושים בחולצות שפעם נחשבו לטופ של הכדורגל העולמי: כולם נכשלו.
רגע, כולם? האמנם? אז האמת שכן: ז'וזה מוריניו למשל הוא המצליח שבין המאמנים שחיממו את הספסל בתקופת פוסט-פרגי. הוא הביא טרבל של גביעים (היוקרתי שבהם אחרי ניצחון על איאקס בגמר הליגה האירופית בשטוקהולם, שהקנה ליונייטד מקום בליגת האלופות), אבל לא הצליח להשיב את המועדון לקרבות האליפות (גם כשסיים במקום השני, זה היה בפער נקודות אדיר מסיטי).
הנה הצלחנו לבודד משתנה אחד שעלול להכשיל כמעט כל מאמן שיגיע למועדון הגדול באנגליה: הציפיות הכמעט לא הגיוניות של אוהדי מנצ'סטר יונייטד, שספרו 13 תארי אליפות ב-20 שנות קיומה הראשונות של הפרמיירליג (1993-2013), כולם תחת סר אלכס פרגוסון - ומאז סוגרים כבר כמעט 14 שנים ללא קרבות צמרת.
רוצה לומר, קשה מאוד להצליח תחת משא כבד כל כך של ציפיות. ובכל זאת, עם כל הכבוד למשקל שנושא על כתפיו כל מאמן, בכיר ככל שיהיה, קשה לומר על אוהדי יונייטד שהם אינם סבלניים לתהליך, כל עוד יתרשמו שהמועדון עובר שיפור מתמיד.
מה עשית בקיץ?
גם כאן טמון מוקש: זו הייתה התחושה עם גיגס, עם סולשיאר ואפילו עם מייקל קאריק - שני האחרונים החזירו את מנצ'סטר יונייטד אולי לא למאבקי האליפות המיוחלים, אבל לפחות לליגת האלופות - ויצרו אצל אוהדי השדים האדומים ציפיות לקראת עונת ההמשך. זה נגמר תמיד באכזבה, שלא לומר בהתרסקות.
אז הנה לנו עוד סימפטום, דווקא של המצליחים-יחסית מרשימת השמות שפתחה את הטור הזה. נקרא לה "תסמונת העונה השנייה". האבחון הזה מעלה מאליה את השאלה: מה קורה בקיץ?
ובכן, בגדול, מה שקורה הוא שבקיץ פוגש המאמן המצליח את ההנהלה הכושלת של המועדון, חבורה שלידה נראית אפילו ממשלת ישראל היוצאת כמו הדירקטוריון של אפל.
טענות רבות הופנו לפערים בין רשימת הרכש שהגיש מייקל קאריק להנהלה, לבין מה שקיבל בפועל. זה נכון כמובן, אבל זה לא תמיד היה כך בעידן שאחרי פרגוסון. שמות כמו אנחל דה מריה ופול פוגבה הם רק שתי דוגמאות לרכש שעלה הון ולא סיפק את הסחורה (בעיקר פוגבה, בשעתו ההעברה היקרה בתולדות הכדורגל).
רק מרשימת הכוכבים שמקבלים או שקיבלו שכר ממנצ'סטר יונייטד לאורך התקופה, על אף שלא שיחקו במועדון, אפשר להרכיב מועמדת לזכייה בתואר. הדוגמה הבולטת ביותר היא החלוץ הצ'יליאני אלכסיס סאנצ'ס: בארבע העונות שקדמו למעבר לאולד טראפורד הוא כבש 60 שערים ב-122 הופעות בארסנל.
בשנתיים הבאות באולד טראפורד הוא שיחק רק ב-32 משחקים וכבש 3 שערים... למרות זאת הוא זכה לשכר שערורייתי ולחוזה ארוך טווח שבמסגרתו המשיכה מנצ'סטר יונייטד לשלם את מרבית שכרו גם אחרי שעבר לאיטליה. כלומר, לא רק שמות גדולים על הספסל נכשלו בקבוצה, אלא גם על הדשא.
מדפיסים כסף
תכף נעבור למושיע התורן, מאוריסיו פוצ'טינו הארגנטינאי וננסה להבין מהם סיכויי ההצלחה שלו, אבל קודם כל נחפור עוד טיפה בבעיות של יונייטד, רק כדי להגיע לשורשן.
ובכן, האמינו או לא, אבל נכון להיום הבעיה הכי גדולה של מנצ'סטר יונייטד היא העובדה שככל שהיא נכשלת על הדשא, כך היא נשארת אחת הקבוצות המצליחות בעולם שבו התואר היחיד הוא דיבידנד...
הכיצד? מכירות המרצ'נדייז רק עולות, אולד טראפורד מלא ומתדלק תכניות גרנדיוזיות ל"ניו טראפורד" עם יותר ממאה אלף מושבים, המנייה פורחת והקבוצה שומרת על מעמדה בין מועדוני הספורט היקרים בעולם.
וזאת בדיוק הבעיה: מחזיקי מניות הרוב במועדון, משפחת גלייזר, כלל אינה מתעניינת בהצלחה ספורטיבית. נדמה שעל תהליך הרכישה ההזוי של המועדון נכתב כבר הכל - על המינוף, על שעבוד הנכסים לטובת החוב (המועדון נרכש למעשה בכספו שלו...), על הקושי לעמוד בהחזר - ומול כל אלה, על דמי הניהול השמנים שמושכת המשפחה.
לא ניכנס לעניינים הפיננסיים, אלא נלך ישר לשורה התחתונה שלהם: מנצ'סטר יונייטד, הגם שהיא גורמת סבל מתמשך לאוהדיה הרבים באנגליה ומסביב לעולם, היא מכונה שמדפיסה כסף בעודה שומרת על ערך המדף שלה.
עכשיו דמיינו שאתם אנשי עסקים אמריקנים שאינם מבדילים בין קריקט לכדורגל וכל מעייניהם ברווחים. האם הייתם שוקלים למכור את מדפסת הכסף הזאת? האם היה מעניין אתכם שהיא כושלת ספורטיבית?
צבעי יסוד
האוהדים באולד טראפורד, לזכותם ייאמר, ידעו זאת מראש. כבר כתבתי כאן בעבר איך השתתפתי ב-2005 במצעד נגד מכירת המועדון לגלייזרים (מחאה שלא עזרה). הנשק הסודי של המשפחה היה באותן שנים, כמה מביך, סר אלכס פרגוסון.
מנצ'סטר יונייטד של השנים האחרונות לכהונתו של פרגי הייתה בבחינת נס ספורטיבי, עת המנג'ר האגדי הצליח להוציא מים מהסלע ולזכות בתארים עם סגל בינוני אך מחויב וממושמע, ובעיקר יעיל בצורה שלא תיאמן.
המחאה שקצת דעכה באותן שנים, מתפרצת עתה מחדש. האוהדים חזרו לצעיפים בצהוב-ירוק ("צבעי הייסוד" של המועדון, עוד בימים שבהם נקרא ניוטון-הית' - מועדון מחלקת הקרונות של הרכבות ביורקשייר ולנקשייר (נשבע לכם שאני לא ממציא), אי אז ב-1878.
ברחבי אולד טראפורד נראות הכתובות LUHG (ראשי התיבות של LOVE UNITED HATE GLAZER), אבל הבעיה הגדולה היא שזה לא מזיז לאף אחד: הגלייזרים כמעט שלא מגיעים למשחקי הקבוצה וסופרים את הכסף מרחוק.
מי שמושכים את רוב האש הם סר ג'ים רטקליף ואנשי הניהול שמינה, אחרי ששילם לגלייזרים סכום מופרך תמורת רבע ממניות המועדון, בראשם ג'ייסון וילקוקס, המנהל הטכני ומי שנתפס כאחראי המרכזי למדיניות הרכש השערורייתית.
חכו לי ביולי
אל המיטה המאוד חולה הזאת, הכניס מאוריסיו פוצ'טינו את ראשו הבריא. הרזומה של פוצ'טינו אינו חד משמעי. אם נבחן את השנים האחרונות שלו בארצות הברית נגלה שהן היו לא פחות ממופלאות, אבל עם כוכבית: הנבחרת שלו שיחקה כדורגל מרהיב במונדיאל שנערך לפני כמה חודשים, אבל כרעה תחת משקל הציפיות שהצליחה לעורר...
במנצ'סטר יונייטד לא תהיה לו אפילו שנייה אחת של חסד - ואולי בעצם כן? שהרי כל תוצאה טובה יותר מתבוסה ליריבה המושבעת ליברפול, תיחשב לפתיחה ברגל ימין.
מה יהיה אחר כך? קשה לדעת. החשש הוא שהריקבון שהחל בקומת ההנהלה חלחל עמוק גם לתוך חדר ההלבשה, לכן כל מי שיבקש להצליח במועדון יצטרך לפרק הכל (כולל מכירה של ברונו פרננדש) ולהרכיב מחדש.
העניין הוא שגם אם פוצ'טינו יצליח לייצב את המועדון, לצבור כמה נקודות שירחיקו אותו מהתחתית, לצרף חיזוק נבון בחלון ההעברות של ינואר - ואולי אפילו לעשות את מה שנראה עכשיו כמדע-בדיוני ולהשאיר את הקבוצה בליגת האלופות בתום העונה... זה לא יספיק.
כלומר, המבחן האמיתי שלו לא יהיה מחר על הדשא מול ליברפול, אלא בקיץ מול הנהלת המועדון. אם הוא ינצח בו, אפשר שמועדון הענק הזה יזכה סוף סוף לשיקום המיוחל. השאלה הגדולה היא האם זה בכלל אפשרי, כל עוד הבעלות נותרת כפי שהיא.
הייתי מתנדב לספק כאן את התשובה ולהמר על מה שיקרה למנצ'סטר יונייטד - לא רק בקצת יותר ממחצית העונה שנותרה, אלא גם בקיץ הקרוב ובראשית העונה הבאה, רק שאני חושש כי ההימור שלי עלול לייאש את חבריי ליציע, שיצטרכו להוסיף ולהתענג על זיכרון שהולך ומתרחק ככל שחולפות השנים וככל שמתחלפים המאמנים.
