אין ספק שרן בן שמעון קיווה בלבו שהנבחרת בניהולו תצליח להגיע לטורניר גדול. אבל כמוהו חשבו גם קודמיו במשרת המאמן הלאומי. העובדה שכולם כשלו בהשגת אותה מטרה מלמדת על כך שהבעיה לא כולה במאמן. הוא למעשה רק אחד מחלקיה.
טוב ככל שיהיה, אין שום מאמן לאומי המסוגל להתגבר על בעיות היסוד של הכדורגל בישראל: הכושר הגופני, האתלטיות, הכוח הפיזי והרגליים המהירות. אלה בדיוק יתרונותיו של הכדורגלן האירופי. אלה, כמובן, מגרעותיו של השחקן הישראלי. נוכחנו בכך במשחק שנערך השבוע, שבו סיימו אוסטריה וישראל בתוצאה 1:1.
השחקנים שלנו נפלו מהרגליים במחצית השנייה, ובמקביל לא הצליחו להתמודד עם מהירותם של האוסטרים. לכן, עם כל הכבוד למערכים ולשימוש באמצעי עזר אלקטרוניים, כולם בטלים בשישים כאשר מגיעים למשחק עצמו.
ידוע לכל שאצלנו כולם אוהבים את הכדור, אך כדי להשיגו נדרשים כוח ומהירות, שהם, כאמור, מרכיב מרכזי אצל שחקנים אירופיים. את הפער המהותי הזה אין באפשרותו של מאמן נבחרת ישראל להעלים. לכן גם מי שיבוא בעקבותיו של בן שמעון ייתקל באותה בעיה. יהיה עליו לזכור שרן לא היה המאמן הראשון שלא סיפק את הסחורה. בשעת השין, חובתו תהיה למצוא פתרונות שפשוט לא קיימים.
אף אחד מאוהדי הכדורגל בישראל לא ירצה לראות את הנבחרת מסתגרת בבונקר. הרצון הוא לראותה משחקת כדי לכבוש, ואחרי הכול, הכדורגל נוצר כדי להבקיע. די במבט על טבלת הבית הישראלי בליגת האומות כדי שנבין - לא את מה שיש לנו להציע, אלא במיוחד את מה שאין לנו להציע! את זה כנראה רן בן שמעון לא לקח בחשבון.
