בזמן שהדיבורים על דני אבדיה מתקרבים למחוזות של מדע בדיוני, ישנם עוד שלושה חברים כחול-לבן שראוי לשאול לשלומם עם פתיחת קמפיין 2026/27. בברוקלין דני וולף ובן שרף מייצגים את העם היושב בציון, ומנגד בקליפורניה נמצא רוקי שלוקח את הצ'אנס שלו בשתי ידיים. נכון, הדגימה מזערית, והדרך עודנה נפקחת לאורך, אך בשלה השעה לבדיקת דופק ראשונית. או במילים אחרות, יש לנו סופרסטאר ציוני משלנו, נכון, אבל האם יש לנו שחקן משלים ציוני משלנו? יצאנו לבדוק.
זאב רעב
10.4 נקודות, 6.1 ריבאונדים ושני אסיסטים למשחק בשבעה משחקים
פתיחת העונה של דני וולף מתעלה על כל הציפיות בינתיים. אי אפשר לבקש יותר ממה שמראה הזאב מברוקלין. אחרי שפתח את העונה מחוץ לרוטציה, ג'ורדי פרננדס בחר לתת לוולף צ'אנס, והג'ינג'י לא אכזב. הנטס לא הפכו לקבוצה אימתנית בבת אחת, אבל שניים משלושת הניצחונות שלהם העונה הגיעו עם וולף בחמישיה. אז מה הוא נותן לנטס שהופך אותו לכל כך מהותי?
אפשר לחשוב על חמישייה בתור חמש עמדות שצריך למלא באופן כזה או אחר. אך הנה דרך נוספת לחשוב על הפאזל: כל הרכב צריך שיהיה לו מספיק מהדברים שהופכים קבוצה לקבוצה טובה - מספיק קליעה, מספיק יכולת מסירה, מספיק יצירה מכדרור, מספיק הגנה על שחקני החוץ ומספיק הגנה על הטבעת. בשביל מה כל החפירה? וולף אמנם מוגבל לעמדה אחת על המגרש, הוא פאוור-פורוורד וזהו (למרות ב-nba.com מתעקשים לקטלג אותו כגארד משום מה), אבל וולף המגוון מסוגל למלא הרבה מאוד מהתפקידים הדרושים להתקפה טובה. והגיוון הזה הוא יתרון בפני עצמו.
ברמה הכי בסיסית, וולף מסוגל לקלוע, למסור ולכדרר. תתפלאו כמה החיבור של שלושת המרכיבים האלה לא מובן מאליו. הוא גם מסוגל להשתלט על ריבאונד ולהוציא את המתפרצת בעצמו מבלי לחכות לגארד, א-לה אבדיה, וזה יתרון משמעותי שהנטס לומדים איך לנצל. הוא האב (שחקן ציר) נהדר להנד-אופים סטייל סאבוניס/יוקיץ', שמהם הוא יכול להתגלגל לסל, לעשות רוורס לקו השלוש (משם הוא רותח בינתיים עם 46.9 אחוזי הצלחה), או אפילו לשמור את הכדור אצלו ולחדור מול הגנה מבולבלת. הוא משחק בשני הצדדים של הפיקנ'רול, וגם מרווח את המשחק כשצריך. יש הרבה מה לאהוב.
צריך לומר, על אף הפתיחה הטובה, וולף הוא לא כוס התה של כולם. קבלת ההחלטות שלו עדיין דורשת ליטוש, בעיקר בכל הקשור לנכונות לתת למשחק לבוא אליו ולא לכפות את עצמו. חלק מהזריקות שהוא לוקח הן זריקות שלרוב שמורות לקלעים טובים יותר. הוא גם יכול למצוא את עצמו מסתבך כשהוא מנסה ליצור מהלך יש מאין. שחקן בגודל ובתפקיד שלו לא יכול לקלוע בפחות מ-40 אחוז מהזריקות שלו לשתי נקודות.
הגנתית, וולף הוא חור בהגנה, וזה שיפור מהעונה שעברה (תחליטו לבד אם זה מעודד או מטריד). למרות שיפור ניכר בכושר הגופני, וולף קצת נופל בין הכיסאות. הוא לא נייד מספיק כדי לעשות את העבודה של פאוור-פורוורד, ולא גדול או אימתני מספיק בצבע בשביל להיות הסנטר. בעיה. הוא יצטרך להתחיל לנצל את חכמת המשחק שלו יותר בצד הזה של המגרש, ולמצוא איך הוא יכול להתקיים מחוץ לצבע באופן שתורם יותר. לזכותו נאמר שהוא ריבאונדר טוב, בליגה שלומדת להעריך מחדש את האלמנט הזה של המשחק.
בעונתו השנייה, 64 משחקים לתוך הקריירה שלו בליגה, הוא באודישן לתפקיד בסגל העתיד של הקבוצה. הסימנים הראשונים מהעונה מעודדים מאוד. סט הכישורים של וולף מרשים לגודל שלו, גם אם הדרך עוד ארוכה לפני שיהיה שחקן חיובי ברוטציה של קבוצת NBA. בשלב הזה עדיף שנראה יותר מדי ממנו מאשר לא מספיק. יהיו לוולף הזדמנויות ללמוד איך להיות חלק מקבוצה טובה, וזה בכל מקרה לא יקרה השנה. נכון להיום, הוא הישראלי השני הכי טוב ב-NBA.
השחקן שאין לו מי להשלים
4.9 נקודות, 1.2 ריבאונדים ו-0.7 אסיסטים למשחק ב-13 משחקים
יסלחו החברים בבירת קליפורניה, אבל עמנואל שארפ לא באמת משחק בקבוצת NBA. למזלו, הוא משחק מול קבוצות NBA כל הזמן, ואפשר ללמוד לא מעט מהמשחקים האלה. למשל, אחרי 13 משחקים בלבד, סביר מאוד להניח ששארפ יכול להתברג בליגה הזאת כשחקן רוטציה, לא רק בסקרמנטו.
בניגוד לאבדיה, וולף ושרף, שארפ נכנס לליגה עם תפקיד מאוד מוגדר, ולא צריך לחפש את עצמו יותר מדי, אלא רק להתמקצע בדברים שהוא אמור להיות טוב בהם. אפשר לצמצם אותם לספרה אחת, ולאות אחת: 3 אנד D.
שארפ יודע שהקייס שלו לדקות מתחיל בהגנה בלתי מתפשרת ולקיחת כל שלשה חצי-פנויה ומעלה שנקרית בדרכו. שחקן שזה עתה נבחר בסיבוב השני לא יכול לקוות ליותר מ-17 דקות למשחק ששארפ מקבל. זוהי הצלחה אדירה מבחינתו וסימן נהדר לבאות. ניכר שהוא מספק את הסחורה בקבוצה שנואשת לדברים שהוא מספק.
למרות שהוא זורק בערך פי שניים מחוץ לקשת מאשר בתוכה, שארפ מראה גם רמזים שהוא יודע לתקוף קלוז-אאוטים ולהיכנס ללוע הארי. בהגנה, הוא חייב למצוא דרך לעשות פחות עבירות, כי כל אחת מהן היא כמו בעיטה בדלי שהוא ממלא במאמץ רב. אלה החיים כשאתה רוקי. כבוד מצוות השיפוט לא מרוויחים בשבועיים הראשונים.
האפסייד של שארפ הוא כנראה הנמוך ביותר מבין החבורה, וגם המיקום שלו בדראפט מעיד על כך. הוא מאוד חזק אבל לא גבוה מספיק בשביל לשמור על הפורוורדים הטובים באמת, וכקלע הוא טוב בינתיים, אבל יש לו עוד הרבה לילות של אימונים באולמות ריקים לפני שההגנות יפחדו ממנו באמת. אולי בשנים הבאות יריבות ייאלצו להגיב אליו כאיום שפותח את הצנרת הסתומה שהיא ההתקפה של הקינגס, אבל עוד לא הגענו לשם.
כשחקן משלים, היוסג'-רייט שלו לעולם לא יהיה בשמיים, ולכן היעילות שלו תימדד בחומרה. אנחנו לא מחפשים פלאשים של יצירה מכדרור, משחק פוסט, או הגעה לקו. רק תקלע את השלשות הפנויות שמישהו אחר מסדר, וקנית את מקומך. יכול להיות ששארפ יראה רמזים מהתכונות האלה בעתיד, אסור לפסול זאת. אבל מתוך כל האינפורמציה שלרשותנו כרגע, הצעד הראשון שלו הוא יעילות כקלעי והגנה אישית עילאית בלי עבירות. כל השאר יהיה בגדר בונוס. אם אנחנו מחפשים שחקן שיהיה בליגה בעוד 8-6 שנים, יכול להיות ששארפ הוא ההימור הבטוח ביותר.
בן האובד
16.3 נקודות, 3.8 ריבאונדים ו-9.3 אסיסטים למשחק בארבעה משחקים בליגת הפיתוח
לא ככה קיווינו לראות את בן שרף פותח את עונתו השנייה. בזמן שוולף פורח בחמישייה, ושארפ מראה ניצוצות בסקרמנטו, שרף לא מצליח לזכות באמון מאמנו. רק ארבע דקות יש לו העונה במדי הנטס.
יש לא מעט נסיבות מקלות שבגינן שרף מצא את עצמו בתור אחד הפרצופים של קבוצת הג'י ליג בלונג איילנד. סיטואציית הגארדים בברוקלין לא מאפשרת לו אפילו להילחם על הפירורים. ועדיין, קיווינו לראות שהוא מתחיל לטפל בחולשות שמונעות ממנו זמן מסך. אנחנו עדיין מחכים. לא צריך למהר לסגור את הדלת על הגארד בן ה-20, יהיו לו עוד רגעים להוכיח את עצמו. הוא יהיה חייב לשפר את הקליעה שלו כדי שהיכולת שלו ליצור לעצמו ולאחרים תבוא לידי ביטוי.
ה-NBA הוא לא מקום סלחני לצעירים, הלחץ על שרף רק יחריף. למזלו, יש לו את המנטליות הדרושה למאבק על זכות הקיום שלו בליגה. ויש לפניו עוד הרבה עבודה.
ועכשיו אתם, בנוהל: מי מבין השלושה הכי תופס אתכם? על מי אתם מהמרים בתור זה שיצטרף לאבדיה לשנים הקרובות, ומי אולי ימצא את עצמו באירופה לפני שהוא תכנן להגיע אליה?
