לפני שבועיים, בתוספת הזמן של משחק הבית של הפועל תל אביב נגד עירוני טבריה, דניאל דאפה לא מסר לסתיו טוריאל הפנוי ובחר לסיים את המהלך בעצמו. הוא סיים את המשחק כ"נבל" של האירוע, שבוע בלבד אחרי שאליניב ברדה כעס מול המיקרופונים ובאסיפה הקבוצתית על המחליפים שמתנהלים בצורה אנוכית.
על הנייר, דאפה היה אמור לספוג מעין עונש חינוכי ולא לפתוח במשחק הבא, אך באותו משחק נגד עירוני טבריה נפגע עמנואל בואטנג בארובת העין, וברדה הסתפק בשיחה בוגרת עם החלוץ הצעיר. דאפה התנצל והסביר שמרוב לחץ לא ידע איזו החלטה לקבל, וכתוצאה מכך טעה. ברדה קיבל את ההסבר.
במשחק הבא דאפה פתח בטדי נגד הפועל ירושלים, הבקיע שער יתרון ושיחק מצוין. ואז הגיע גמר גביע הטוטו ביום חמישי נגד מכבי תל אביב: מעורבות בשלושת השערים, התעללות בקמארה וברז שלמה, והמשחק הטוב ביותר שלו במדים האדומים.
השמחה של דאפה במשחק הזה הייתה אחרת. תחושה של יציאה מעבדות לחירות, כאילו שחרר מעליו את כל המשקל שסחב על הגב: תג המחיר, תווית המאכזב, כינויי הפלופ וגם לא מעט עוינות שספג מהקהל בדרך.
בגיל 18, ועוד לפני גיוסו לצה"ל, הוא כבר הספיק לעבור לא מעט ברמה המנטלית. כעת הוא בשל למדים, גם של צה"ל וגם של הפועל תל אביב. עם זאת, החלוץ הצעיר הציב לעצמו רף חדש של ציפיות, וכבר לא יוכל לחזור לאחור. תקופת הבוסר והקושי להתמודד עם הלחץ מאחוריו. עכשיו הוא צריך לשמור על מקומו בהרכב ולא לאפשר לעמנואל בואטנג לחזור ולקחת אותו ממנו. מול מכבי חיפה, תהיה לו עוד הזדמנות לקבע את מעמדו החדש.