תוצאות האמת: סיכום המחזור השמיני בליגת העל

מאז העלאת אחוז החסימה בישראל, יש תמיד מפלגות יומרניות שקורסות תחתיו. העומדים בראשן משדרים ביטחון, מפזרים הבטחות לכל עבר ומנסים לשכנע שהם ורק הם יהיו "הפתעת הבחירות", אבל בתוך תוכם יודעים שזה לא יקרה.

מאז הקמת ליגת העל, אין באמת מאבק מרובע על האליפות. גג משולש, וגם זה במקרים יוצאי דופן. תמיד יש את הקבוצות שקורסות בדרך. לפני שנתיים הייתה אשליה כזו שנגררה עד ינואר, אלא שאז מארבע נותרו שתיים. גם העונה, למרות הצפיפות הנוכחית בצמרת, לא כולן באמת יהיו חלק מהמרוץ. אבל הפועל באר שבע צריכה להיות שם. כי רן קוז'וך באמת מאמין בסגל שלו ושוב מוציא ממנו את המקסימום.

הוא דיבר על כך במסיבת העיתונאים לקראת המשחק בחיפה, כשהפתיע את כולם וגילה שפרט ללוקאס ונטורה יחסר גם את אליאל פרץ. אולי לא כולם קנו את זה, אבל השחקנים שלו מאמינים לו בכל מאודם. והוא מאמין בהם. לכן, ללא אף חלק משלישיית הקישור שהובילה לאליפות, הפועל באר שבע עדיין עלתה בראש מורם מול מכבי חיפה. עם גאווה של אלופה.

קוז'וך יודע להמציא את הקבוצה מחדש, והיא כל הזמן לומדת ומתבגרת. בפעם הקודמת שהיה ללא הקישור, מרגע ההרחקה של פרץ בדקה ה-44 מול מכבי תל אביב, הקבוצה שלו התפרקה. מהדקה ה-60 באותו משחק בטרנר, הוא שיחק עם אותה שלישיית מרכז שדה שהפעם פירקה את מכבי חיפה. וזה נעשה בסבלנות, בעוצמה ובביטחון רב. כאילו לא הייתה תבוסה בדיסלדורף ביום חמישי מול יריבה ברמה של ליגת האלופות. עכשיו נותר לה רק לשרוד את הלו"ז האירופי הקשוח כשהיא עדיין במרחק נגיעה מהתל אביביות.

בזמן שהפועל באר שבע לא חששה להציג גם את החסרונות שלה בקדמת חלון הראווה, מכבי חיפה כלל לא איימה לנפץ אותו. במקום להעז, היא הסתתרה. בבית, לעיני הקהל הנלהב שלה וכשהבמה ערוכה להכרזה, הקבוצה של ברק בכר ניסתה במהלך המחצית הראשונה רק למשוך את האשליה ככל הניתן. היא שיחקה כמי שמפחדת שיגלו שמאחורי החזות המרשימה של חמישה ניצחונות רצופים ו"מוליכת הטבלה" - מתחבא נמר של נייר.

רק שבניגוד לשלושת המחזורים הקודמים, הפעם לא הייתה יריבה שמאפשרת מהפך. כך, אחרי שער אחד, כל התחלואים התגלו במלוא קלונם. ההגנה שלא מבינה אם היא בשלישייה או ברביעייה, הקישור נטול 6 אמיתי והבדלי האיכות העצומים בין החלק הקדמי לזה האחורי. אז פתאום תסמונת ספיגת הבזק הכפולה חוזרת (ובצורה משולשת), נשק המצבים הנייחים חווה היפוך קנים, השחקנים מבולבלים וההתפרקות בלתי נמנעת.

ושוב, אין מי שיכוון וירגיע. אלי דסה, היחיד שמסוגל להשליט קצת סדר בחלק האחורי המבורדק, נכנס כשהסיפור כבר היה גמור. בלי ארגון מחדש של ההגנה, התבוסה הבאה במשחק צמרת היא רק עניין של זמן.

6 הוא המספר של בני סכנין כרגע. זה המקום המפתיע בו היא ניצבת לאחר שמונה מחזורים, וזאת למרות שהבקיעה שישה שערים בלבד (רק הפועל פתח תקוה כבשה פחות). היא גם הוציאה רק שישה כדורים מהרשת ויכולה להתגאות נכון לעכשיו בהגנה השנייה בטיבה בליגה (אחרי הפועל תל אביב). זה קורה בעיקר בזכות ראול בלבראו. והוא, איך לא, השוער הזר השישי בתולדותיה.

גם הראשון היה רומני, אגב. קראו לו ולנטין דויד, והוא הגן על שערה של סכנין בליגה הלאומית לפני 26 שנים, אך שוחרר אחרי מספר חודשים. בין תקופת שלטונו של מאיר כהן לעשור של מחמוד קנדיל ולימי מוחמד אבו ניל, היו ניסיונות מועטים עם זרים. איש מהם לא החזיק יותר מחצי עונה רצופה בשער. אפילו קמוקו קמארה, שביקר כאן בשבוע שעבר והשתתף במשחק לזכרו של ליאור אסולין הי"ד, חלק בזמנו את המשחקים עם שגיא שטראוס ועזב לאחר הזכייה ההיסטורית בגביע ב-2004. בלבראו יכול להיות זה שישבור את הסטיגמה, יראה שגם זר יכול ולא רק ישלים עונה מלאה בין הקורות, אלא גם יעשה את זה בצורה מוצלחת.

יוסי אבוקסיס החליט בקיץ שצריך שינוי, הדיח את אבו ניל מההרכב ובינתיים עושה רושם שבחר נכון. בלבראו מנע ממכבי נתניה ניצחון במחזור הפתיחה, היה זה שעצר את הדהירה של מכבי תל אביב וסך הכול שמר על רשת נקייה כבר חמש פעמים בשמונה מחזורים. הוא לא ספג ב-421 הדקות האחרונות, חתום על הרצף הכי טוב של סכנין זה עשור וגם קורא תיגר על שיא המועדון. אולי אז יזכה לעוד בונוס מאולתר מהאוהדים.

אין קבוצה שמשחקת עם יותר משקולות על הרגליים מאשר מכבי נתניה. הסגל עמוס כישרון, ואליו צורפו גם שלושה זרים חדשים ממש עם סיום החלון. על הנייר, אין סיבה שקבוצה כזו לא תהיה חלק מהפלייאוף העליון. אבל היא פשוט לא מצליחה לנצח. פרט למשחק מול בית"ר ירושלים, בו הכול עבד בצורה מושלמת במחצית השנייה, נתניה בעיקר סובלת. הקהל מלחיץ, רוני לוי לחוץ והשחקנים מחמיצים.

כמה מחמיצים? לא מעט. רק מכבי תל אביב סיכנה את השער העונה יותר מנתניה, אבל לה יש כבר 24 שערים ולנתניה בסך הכול תשעה, כאשר שליש מהם מהנקודה הלבנה. וכשהשחקנים עם משקולות על הרגליים, המרוויחים הגדולים מכך הם שוערי היריבות. זה קרה עם בלבראו, יואב ג'רפי, אופק מליקה ובשבת הגיע לשיא עם עידו שרון. השוויון המאוחר של טבריה היה קינוח חמוץ אך מתבקש.

מעל נתניה מרחף הסצנריו הקבוע של חילופי מאמנים ותקומה באמצע העונה. זו תמיד האופציה הקלה, אבל עוד לפני כן אי אפשר שלא לתהות: מה היה קורה אילו? אילו רוס קסטין היה נמנע מלהעיר דובים מרבצם, מוותר על ההכרזה ערב פתיחת העונה ("נקרע לכולם את הצורה") ופשוט נותן לקבוצה שלו לייצר הרתעה בכוחות עצמה.