הקלאסיקה הקולנועית זוכת פרסי האוסקר "אמריקן ביוטי" מתחילה מהסוף. כבר במשפט הראשון של לסטר ברנאם אנחנו יודעים שהוא ימצא את מותו, והשאלה היחידה שמשחקת לצופים עם הראש במשך 122 דקות היא מי הדמות שתיקח את האקדח ותגרום לזה לקרות.
כך, במובן מסוים, נפתחה גם העונה של מכבי תל אביב. מהרגע הראשון של הקיץ כולם, כולל כולם, ידעו שמשהו הולך להשתבש משהתקבלה ההחלטה לפתוח את העונה במצבת הגארדים הנוכחית. עודד קטש הודה בזה בעצמו השבוע. היו רק שתי שאלות שריחפו מאז, כמו שהן ריחפו בסרט של סם מנדס: איך זה יקרה ומתי. השבוע, עם הפציעה של איפה לונדברג, שהשאירה את מכבי עם חור ענק בקו האחורי, הגיעו שתי התשובות. זה היה ברור שמכבי לא יכולה להרשות לעצמה לפתוח עונה בלי סקורר שייכנס לנעליו של לוני ווקר, כפי שהיה ברור שקיטון וואלאס הוא לא הסקורר הזה. אבל מכבי העדיפה, כהרגלה המגונה בקודש, לצאת לדרך עם חיסרון מובנה בסגל ולקוות שיהיה בסדר. "לתת לסגל לרוץ ולראות איפה אפשר לתקן". בעונה שעברה זה היה בעמדת הסנטר. השנה בעמדת הגארד.
קו החשיבה הזה מזכיר לי אדם שרואה ששולחן הזכוכית שלו במטבח נסדק קלות, אבל ממשיך להעמיס עליו כלים כבדים. כאילו מחכה שהסדק הקטן יתרחב לשבר שכבר ידרוש ממנו להחליף את השולחן. רק שמכבי היא לא שולחן מטבח מאיקאה. היא עדיין קבוצת כדורסל עם גאווה, עם יומרות ועם קהל אוהדים ענק ואדוק ששבע כבר מזמן מגישת ה"יהיה בסדר", מה"אם צריך נתקן באוקטובר", מ"השוק קשה", מהחיפוש התמידי אחרי שחקנים בשלב שבו הקבוצה נופלת למאזן 5:2. כבר היינו בסרט הזה. למה צריך לראות אותו שוב?
שחקנים באים, שחקנים הולכים, עונה מתחילה, עונה מסתיימת, הפנים משתנות, וגם הנסיבות, אבל הרעות החולות לא עוזבות. כשההחלטה לפתוח את העונה במצבת הגארדים הזו, בידיעה ברורה שוואלאס הוא הימור פרוע, התבררה באופן צפוי עד כאב כתקלה קשה, שחקן בעמדות 1-2 היה צריך לנחות פה תוך זמן קצר מאוד. כולם התריעו, כתבו, זעקו. בשלב ההוא של הקיץ, קיילר אדוארדס היה על המדף. גם במכבי ראו אותו. רק שלא יגידו לנו שהשיקול היה מקצועי ולא כספי.
לפעמים לוקח זמן עד שפציעה של גארד מוביל משפיעה. בשלב הראשון אפשר עוד לאלתר, למתוח את השמיכה, לסמוך על ג'ון דיברתולומאו שיחפה (איפה הוא היה אחרי הדקות הראשונות המעולות שלו?), על התעלויות של שחקנים משמעותיים. במקרה של הפציעה הזו של לונדברג, ההשפעה הייתה מיידית. מכבי היא קבוצה הרבה פחות טובה מריאל מדריד גם עם לונדברג, אבל בלעדיו היא קצרה באופן חסר אונים.
התוצאה היא דקות ארוכות שבהן ג'ימי קלארק, אולי השחקן היחיד בסגל שמסוגל לחדור לסל ולייצר לעצמו באופן עקבי גם נגד שומרים גדולים ופיזיים, מאבד את הידיים והרגליים ורץ למבצעי יחיד בלי כתובת, ועומס לא הגיוני על ים מדר שיציל את המולדת. קלארק טעה הרבה יותר, מדר טעה פחות, וזה החזיק מעמד מחצית אחת - בדיוק כמו שזה אמור. וזה משפיע גם על הגבוהים, כפי שהיטיב לנסח ג'יילן הורד: "הפסקנו לנוע מתחת לסל, ותמיד כשזה קורה אנחנו מסתבכים".
למכבי אין הגנה, זה כבר מוכר, ובפרט הגנת שלשות. אי אפשר לחטוף 21 שלשות ב-53.8% ולצפות להישאר בחיים. פעם זה בגלל חילוף זול, פעם בגלל ירידה רשלנית להגנה, פעם בגלל שמירה אישית גרועה. נכון, זו ריאל מדריד, והיא בכושר קליעה באמת יוצא דופן גם במונחי יורוליג. אבל באמת שכבר אי אפשר לספור את כמות הכשלים ההגנתיים שמכבי מייצרת לאורך משחק שלם.
למכבי גם אין בית, גם זה כבר מוכר: השופטים מנצלים את זה כדי לפנק אותה עם שריקות שלא היו מעזים לשרוק בהיכל מלא, אבל גם בלעדיהם, ולמרות שאולי הספקנו להתרגל לזה, פשוט אין לה כקבוצת כדורסל את המצרך הכי בסיסי שיש לכל קבוצה ביורוליג: קהל שדוחף אותה ברגעים קשים ועוזר לה לצאת מבורות. מכבי בכליה המוגבלים ועם הקהל שלה צריכה את זה יותר מכולן, וגם אחרי שלוש שנים אי אפשר באמת לקבל בהשלמה את העיוות הספורטיבי הזה, של קבוצה שמשחקת בלי בית נגד קבוצות עם בית שבוע אחרי שבוע. אי אפשר לצפות ממכבי לעמוד כשווה בין שוות לאורך זמן בתנאים לא שוויוניים.
אבל גם זה לא מכשיר את העובדה שמכבי תמיד בוחרת שלא לשלם את הגרוש ללירה שחסר לה, רק כדי לשלם ביוקר אחרי. כשאנאדולו אפס איבדה לאחרונה את מייק ג'יימס, היא ידעה להחתים מיד את קמרון פיין. זה השתלם לה. בשיקטאש ידעה לזהות צורך והנחיתה אצלה תוך זמן קצר את לוני ווקר. זה כנראה ישתלם לה. למכבי יותר קשה להביא שחקנים לישראל כרגע - גם לזה כבר התרגלנו. אבל אם החוסר בגארד היה כל כך שקוף ובוטה עוד בקיץ, מה באמת מנע ממכבי להביא כבר בקיץ את הגארד הזה בדיוק בשביל להכין את עצמה ליום סגריר שבו אחד מהגארדים המועדים לפציעה שלה באמת ייפצע? רק השאלה הזאת יכולה לגרום ליותר מדי אוהדים לתלוש יותר מדי שערות, כי היא כבר נשאלה, ויותר מפעם אחת.
והיא מתחדדת אפילו יותר לאור ההבנה שאירוע קיתון וואלאס מתקרב לסיומו. המשחק אמש היה הזמן שלו לזרוח. בהתחלה אפילו התגנבה התחושה שהנה, גם הוא מבין את גודל השעה, והפקק שהוא מנסה לשחרר סוף סוף יעוף לשמיים ויפגע בתקרת הפיוניר. אבל ככל שנקפו הדקות התחזק הרושם שאצל וואלאס לא מדובר בעניין של גישה, או של רצון. זה מה שהוא יכול לתת. ב-15 דקות וואלאס לא רק שקלע 3 נקודות ב-1 מ-4 לשלוש (18% מחוץ לקשת העונה), כי אצלו זה אף פעם לא רק עניין של מספרים דלים. זו בעיקר קבלת ההחלטות התלושה, ההתקפות שהוא תוקע, חוסר היכולת לעבור שחקן בכדרור. אם לא יחול שינוי קיצוני, ייתכן שמכבי תצטרך להביא לא רק גארד אחד באופן מיידי עד לחזרה של לונדברג, אלא גארד נוסף שיחליף גם את וואלאס. כמיטב המסורת בשנים האחרונות, מקצה השיפורים הדרמטי שוב יקרה עם הגב לקיר, כשהרכבת כבר התחילה בדהירה אל הצוק.