לפעמים לחיצת יד אחת על לוח שחמט אומרת יותר מאלף מילים. עבור מיכאל דורפמן, שחמטאי ישראלי בן 13, הרגע הזה הגיע באליפות העולם לנוער בספרד, כאשר מולו התיישב שחקן מסוריה, מדינת אויב שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ושנציגיה נמנעים בדרך כלל מהתמודדות מול ישראלים.
דורפמן, שהחל לשחק שחמט כבר בגיל חמש, ידע ערב קודם לכן מי יהיה יריבו. ההגרלה זימנה לו את ראמי טאלב, שחקן סורי בן גילו, אבל הוא היה משוכנע שהמשחק כלל לא יתקיים.
"הדבר הראשון שעלה לי לראש היה שהוא לא יתיישב למשחק כי הוא מסוריה", סיפר דורפמן לוואלה. "ידוע שהפדרציה שלהם לא מאשרת לשחקנים סורים לשחק נגד ישראלים. הייתי יחסית משוכנע שהוא לא יגיע, אבל בכל זאת התכוננתי אבל די בקלילות, למקרה שכן".
למחרת בבוקר הגיע דורפמן לאולם התחרות באזור אלמריה שבדרום ספרד. על השולחן חיכו שמותיהם של שני המתמודדים ולצדם דגלי ישראל וסוריה. להפתעתו, יריבו הסורי כבר המתין לו.
"הייתי מופתע מאוד בהתחלה", הוא נזכר. "אבל זה לא ממש השפיע על המשחק. הוא נראה בחור מאוד נחמד".
השניים לחצו ידיים, איחלו זה לזה הצלחה באנגלית והתיישבו לשחק. בלי הצהרות פוליטיות, בלי מחוות מתריסות ובלי דרמה. רק שני שחמטאים צעירים מול לוח אחד, שכל אחד מהם רוצה לנצח.
"האמת היא שהייתי מתבאס אם הוא לא היה מגיע", סיפר מיכאל. "הייתי שמח לשחק מולו. הרי הגעתי לתחרות בשביל לשחק, לא בשביל לקבל ניצחונות טכניים. זה חלק מהכיף".
הסורי ניצח - אבל הסיפור לא נגמר בלוח השחמט.
דורפמן מתאר משחק צמוד ומעניין, שבמהלכו הפגין יריבו רמה גבוהה. "זה היה משחק שיכול היה ללכת לתיקו", אמר. "בסוף הוא ניצח אותי, אבל הוא שיחק מאוד חזק".
ואכן, ראמי טאלב אינו שחקן מן השורה. הסורי הצעיר, יליד 2013, נחשב לעילוי שחמט ולאחת ההבטחות הגדולות בענף בכלל ובמזרח התיכון בפרט. הוא החל לשחק כבר בגיל ארבע, ובגיל שש הוכתר לאלוף מדינות ערב לגילו בשנת 2019. בהמשך זכה גם בתואר אלוף ערב עד גיל שמונה. לדברי אביו, מונס, בגיל שש אף דורג ראשון בעולם בקבוצת הגיל שלו. באפריל השנה זכה בתואר אמן פיד"ה (FM) מטעם איגוד השחמט העולמי, לאחר שחצה את רף 2,300 נקודות הדירוג.
טאלב, המייצג רשמית את סוריה למרות שעקר עם המשפחה לאנגליה, מתחרה גם מול שחמטאים מבוגרים ומנוסים ממנו. השנה השתתף בין היתר בפסטיבל השחמט הבינלאומי באבו דאבי ובטורניר היוקרתי באי וייט בבריטניה.
לדברי מיכאל, טאלב היה מדורג רביעי בתחרות בספרד, אף שהחמיץ את שני משחקיו הראשונים וספג בהם הפסדים טכניים. לאחר שהגיע, ניצח בששת המשחקים הבאים שלו, לרבות המשחק נגד דורפמן.
בתום ההתמודדות שוב לחצו השניים ידיים. הפעם גם שוחחו. מיכאל, שסקרנותו התעוררה כבר ברגע שראה את ההגרלה, שאל את יריבו כיצד הגיע למשחק מול ישראלי.
"הוא סיפר לי שהוא גר באנגליה ושהוא עומד להחליף פדרציה", אמר דורפמן. "הוא אמר שהוא היה בסוריה רק פעם אחת, כשנולד".
השניים שוחחו גם על המהלכים שביצעו במהלך המשחק. על הפוליטיקה, לעומת זאת, לא דיברו.
מיכאל סבור שלהחלטתו של השחקן הסורי להתייצב הייתה משמעות החורגת מהתוצאה הספורטיבית. "יש בזה משהו יפה", אמר. "למרות שהוא מהפדרציה של סוריה, ולמרות שלא מאפשרים להם לשחק מול ישראלים, הוא בכל זאת הגיע למשחק. אני חושב שזה משהו מאוד יפה".
ואכן שחקן סורי המשתתף במשחק מול ישראלי עלול להסתכן בהשלכות מצד ארצו, לרבות קשיים בביקור עתידי בסוריה או השלכות על בני משפחה המתגוררים בה אבל מיכאל מבהיר שיריבו לא סיפר לו על איום אישי כלשהו.
המפגש התקיים על רקע מקרים נוספים של הימנעות מהתמודדות מול ישראלים. לדברי דורפמן, שחקן סורי נוסף לא הגיע לתחרות, ואילו שחמטאית מאלג'יריה לא התייצבה למשחק מול ישראלית.
כ-30 שחמטאים ישראלים השתתפו בתחרות, לדברי מיכאל, חלקם בליווי הוריהם ואחרים במסגרת המשלחת. דורפמן עצמו נסע ללא הוריו, בליווי ראש המשלחת הישראלית.
מיכאל הוא בן יחיד להוריו, שני ועידן. הוא החל לשחק שחמט בגיל חמש, עוד כשהיה בגן ברמת גן, וכבר בגיל שש וחצי הצליח לנצח את הוריו. כיום השחמט תופס חלק מרכזי בחייו. הוא מתאמן ומשחק גם באינטרנט, ומעדיף לעיתים משחקים מהירים במיוחד, שבהם עומדות לרשות כל שחקן שלוש דקות בלבד.
כששואלים אותו אם שחמט הוא בכלל ספורט, הוא אינו מהסס: "זה כן ספורט. זה לא משהו פיזי, אבל זה ספורט של המוח. יש בזה גם הרבה עניין מנטלי".
ומה יישאר בזיכרונו מהמפגש החריג עם הסורי? לא רק ההפסד, וגם לא רק התוצאה. בעיקר העובדה שמי שהיה יכול להיעדר בחר להגיע, ללחוץ את ידו ולשחק. "אני חושב שאזכור את זה עוד הרבה זמן", אומר מיכאל. "זו חוויה שקשה לשכוח".
ובאותו זמן, בישראל, הוריו של מיכאל היו מתוחים לא פחות ממנו. שני, מורה לביולוגיה בתיכון בגין ברמת גן, ועידן, איש עסקים, נשארו בבית והמתינו לידיעה אם המשחק בכלל מתקיים. חברה של שני, אם לשחמטאית ישראלית אחרת שהשתתפה באליפות, שהתה בספרד ועדכנה אותה בנעשה.
"כולנו היינו מאוד במתח אם המשחק יקרה או לא", סיפרה שני לוואלה. "יש זמן שמחכים לשחקן שלא מגיע, ורק אחר כך השופט קובע ניצחון טכני. במשך כחצי שעה ממש לא ידענו אם הסורי הגיע או לא. כל המשלחת דיברה על זה, וגם עידן ואני. בסוף, כשמיכאל לא יצא אחרי חצי שעה, הבנו שהסורי הגיע".
ההורים, שזו כבר התחרות הבינלאומית השלישית של בנם, החליטו הפעם לא להתלוות אליו. "הילד שלנו כבר גדול וסמכנו עליו שיסתדר", אומרת שני, שמספרת כי השחמט הפך מזמן לעניין משפחתי. "אנחנו ממש משפחה שחיה שחמט. מיכאל אוהב לשחק. לקבל ניצחון טכני זה נחמד, עוד נקודה בתחרות, אבל הוא שם כדי לשחק, לנצח או להפסיד. בשביל זה הוא עושה את זה כל כך הרבה שנים".
אבל הרגע המרגש ביותר מבחינת ההורים הגיע דווקא אחרי שהמשחק הסתיים. החברה ששהתה בספרד והמתינה לבתה מחוץ לאולם שלחה לשני הודעה נוספת. היא סיפרה שראתה את מיכאל ואת יריבו הסורי יוצאים יחד מהאולם ומשוחחים ביניהם בעניין, בפשטות ובטבעיות, ממש כמו כל שני נערים שזה עתה סיימו משחק שחמט. לא ישראלי מול סורי, לא נציגים של מדינות עוינות, אלא שני ילדים שחולקים אהבה לאותו משחק.
"זה ממש מחמם את הלב", אומרת שני. "מבחינתי לא היה שום חשש מהמפגש הזה. להפך, זו חוויה מיוחדת. איפה בעולם הזה אתה יכול לפגוש ילד בגילך מסוריה ולשבת מולו שלוש-ארבע שעות, לשחק יחד במשהו ששניכם אוהבים ורוצים לעשות? זו דלת שנפתחת במקום מאוד נעים, בריא ושפוי, שלא קורה הרבה. יש פה אנושיות בלי פוליטיקה".