תופעה בולטת אצל מרבית המגינים היא החשש הגדול לתקוף את הכדור מיד בהגיעו לרגלי קיצוני הקבוצה היריבה. לכן אני מגדיר אותה כ'תסמונת הרוורס' של המגינים.
'רוורס', משום שבמצבים שכאלה מתחילים המגינים לנוע לאחור, ובכך מתאפשר לקיצוני להתקדם כאשר הכדור לרגליו. כתוצאה מכך הוא גם מתקרב מאוד לעמדה נוחה ומסוכנת שממנה ביכולתו למסור כדור רוחב או לחילופין לשנות כיוון למרכז על ידי תנועה מהירה וחדה ולבעוט לעבר השער.
תפקידם של המגינים הוא כמובן למנוע זאת, והם עושים זאת בשתי דרכים: האחת, לתקוף את הכדור לפני שהקיצוני יזכה בו. השנייה, אם הכדור כבר הגיע לרגלי הקיצוני, להיכנס עימו לקרב מגע בעודו רחוק מהשער.
המציאות מראה, כאמור, שבדרך כלל מוותרים המגינים על קרב המגע המהיר ו'מלווים' את הקיצוני בריצה לאחור. כאשר הדבר קורה, והוא מתרחש פעמים רבות מאוד, הופך הקיצוני למכתיב האירוע. בראותי את המצבים האלה, כולי פליאה על כך שלא כל מגן מבין את הצורך שקרב המגע ייערך רחוק ככל האפשר מרחבת 16 המטרים. אגב, חוששני שישנם מגינים העוקבים בטעות אחר תנועות רגליו של הקיצוני, במקום שיתרכזו אך ורק בכדור עצמו.
לכן עולה ומתבקשת השאלה עד כמה המאמנים מודעים לכך? האם אינם רואים את הסכנה 'ברוורס' שמבצע מגן קבוצתם? ובכלל, האם מישהו מלמד את המגן כיצד לבצע את מלאכתו? התחושה היא שאכן אותם מגינים לא קיבלו תדריך מעשי בזמן האימונים. ויותר מכך: גם כאשר פותח המגן בנסיגה לאחור, מדוע המאמן אינו מורה לו לחדול מכך?
'תסמונת הרוורס', כפי שאני מגדיר אותה, היא רק חלק מדברים הטעונים שיפור במשחק ההגנה. חשבו למשל על כמה שערים ניתן היה למנוע כתוצאה מבעיטת קרן אם שני שחקני הגנה היו מתייצבים ליד עמודי השער. פעם עשו זאת כל קבוצות הכדורגל, אך היום מתעלמים מהצורך לגונן בקרן על שתי הקורות. וגם זה משגה מיותר בהחלט. קבוצות מקדישות היום זמן לתרגול התקפי של מצבים נייחים, אבל ההתגוננות מול כדורי הקרן נשכחה כנראה באיזו פינה נידחת.
אולי הטור הזה יפקח עיניים, לפחות אצל כמה ממאמני הכדורגל והשחקנים.