הבעיה עם עיר שאף פעם לא הולכת לישון היא שקורים בה יותר מדי דברים, 24/7. קחו למשל את 129 הימים שחלפו מאז שהניקס השלימו את ריצת הפלייאוף הבלתי נתפסת שלהם וזכו באליפות ראשונה אחרי 53 שנה. בזמן הקצר הזה ניו יורק הספיקה לעבור אלפי הצגות, הופעות ואירועים, ביקור בזק סוער של ביבי באו"ם, ג'יילן ברונסון הנחה את פרק פתיחת העונה של "סאטרדיי נייט לייב", יום כואב במיוחד לציון 25 שנה לפיגועי 11 בספטמבר. העיר אפילו אירחה את גמר המונדיאל! טוב, האמת שזה קרה מעבר לנהר, בניו ג'רזי, אבל מי סופר?
וכשמתרחשים כל כך הרבה דברים, בקצב כל כך גבוה, תשומת הלב מתפזרת במהרה. וכך קרה שבניגוד די קיצוני לאווירה סביב הניקס ביוני האחרון, אז כל פאב במנהטן ובסביבה התקשט בכתום וכחול והיה מפוצץ עד אפס מקום באינספור אוהדים וטרמפיסטים נלהבים, הרי שערב פתיחת העונה החגיגי, עם העלאת באנר האליפות לתקרת המדיסון סקוור גארדן וחלוקת הטבעות לגיבורים, הרגיש הרבה יותר מנומנם.
אל תבינו לא נכון - בחוגים מסוימים ההייפ עדיין היה גבוה. הגארדן, לפחות בליל אמש וכנראה שגם לאורך רוב המשחקים בעונה הקרובה, היה ה-מקום לראות ולהיראות בו. מיטב הסלבס התמקמו לצדי הפרקט, והכרטיס הכי זול למשחק עמד שעה קלה לפני הטיפ-אוף על קצת יותר מ-2,000 דולר, וזה לכיסא שממנו הייתם מתקשים להבדיל גם בין ברונסון לוויקטור וומבניאמה כנראה.
אלא שלמרות כמה דקות בקצב גבוה במחצית הראשונה, התחושה הייתה שגם הניקס עצמם התקשו לשחזר את ההתלהבות שדבקה בהם במאי-יוני. פתאום, זריקות קשות ברגעי ההכרעה, כאלה שברונסון קלע בעיניים עצומות ובאחוזים לא סבירים בפלייאוף, התגלו כקצרות מדי. פתאום, האנרגיות של הארט, אננובי, ברידג'ס ודוס מקברייד נעלמו כלא היו. פתאום, קארל-אנתוני טאונס חזר להיות הגבוה המוכשר שנדבק תוך עשר דקות בבעיית עבירות. ופתאום, ניו יורק גילתה מולה חבורה מקצוענית ומנוסה, שהתקבצה העונה עם מטרה אחת ברורה - להשאיר את הניקס מאחור.
"כן, אני אוהב לנצח קבוצות בלילה שהן מקבלות טבעת", אמר בראיון הסיום לברון ג'יימס. מן הסתם, הוא היה מעדיף להיות בצד שמקבל את הטבעת ולא בצד המקלקל, אבל שביעות הרצון שלו מלחגוג על הראש של הניקס הייתה מופגנת, ובפילדלפיה בטח שמחו לראות שגם בגיל 41 ועשרה חודשים, יצר התחרותיות שלו לא נעלם. אין ספק שלברון ייקח צעד אחורה העונה. יש לו בקבוצה שלושה שחקנים שמסוגלים לקלוע 30-35 נקודות בכל משחק (אמביד, בראון ומקסי), וזה עוד לפני הקפיצה שאדג'קומב אמור לעשות. ועדיין, קינג ג'יימס שיחק 34 דקות ובגילו המופלג דחף את שאמט, נלחם מתחת לסל ולא היה רחוק מטריפל דאבל.
לפילי יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שהיא תוכל לחלום להתקרב למה שניו יורק השיגה בעונה שעברה, אבל לפחות עבור משחק ראשון, מול עיני האומה ובבית של האלופה, היא יכולה להיות יותר ממרוצה. היא לא התפרקה כשהניקס ברחו לפלוס 10 ברבע השני ובעיקר, היא לא נתנה לניו יורק לעשות קאמבק דרמטי, כזה שראינו כל כך הרבה פעמים בפלייאוף האחרון.
בתוך ים הסיפורים שעטפו את המשחק הזה, מהטקס המרגש לפני המשחק בהובלת וולט פרייז'ר ומייק ברין, דרך הבכורה של לברון, 28 הנקודות של טייריס מקסי והערב המאכזב של ברונסון, אי אפשר היה להתעלם מג'יילן בראון. שעה קלה אחרי שבוסטון איבדה יתרון ענק והפסידה בדטרויט, מפגינה שוב את האופי הלוזרי שדבק בה והוביל למהפכה של הקיץ, הוא התחיל את חייו החדשים ככינור רביעי. האחרון שהיה כל כך "overqualified" להיות השחקן הרביעי הכי טוב של קבוצה היה דריימונד גרין בווריירס של דוראנט, סטף וקליי. בראון סיפק כמה רגעי קסם ומעבר לזה היה די שקט, והוא והסלטיקס ייבחנו זה מול זו לכל אורך העונה, עד שצד אחד יוכרז כמנצח של הטרייד. בינתיים, זה 0:1 קטן-גדול לג'יילן בראון.
ומכיוון שב-NBA אין זמן לעצור, כבר בלילה שבין חמישי לשישי מחכה לפילדלפיה עוד משחק מחוף אל חוף, הפעם בקליבלנד, ובלילה שאחריו הניקס יוצאים לבוסטון לקרב המאכזבות/מאוכזבות של ערב הפתיחה. האווירה בעיר השעועית תהיה רותחת, ואולי דווקא זה מה שיעיר קצת את החבר'ה של מייק בראון, כי כדי לחזור לראש הכותרות בניו יורק הם יצטרכו לייצר עוד לא מעט רגעי קסם בעונה הזו.