נכנסתי לטדי עם ביבי ויצאתי עם קרבאלי וחיוך, למרות שהרשת לא זזה

הרשו לי לפתוח בנימה אישית ולהודות מקרב לב לבריאן סטיבן קרבאלי בונייה (מעתה נסתפק רק בשלישי מבין ארבעת השמות שלו). בחיי שהייתי צריך לשלוח לו זר פרחים הבוקר, למרות שאיני אוהד בית"ר.

למה הפרחים לקרבאלי? אני מבטיח לנמק, אבל קודם כל כמה מילים על בירת הנצח של עם ישראל, "ארץ ציון וירושלים" - כמו שאוהבים אוהדיה למהר את שלוש המילים האחרונות בהמנון הלאומי שלנו.

"העיר הזאת לא נותנת לך אפילו דקה אחת של חסד כדי להסתגל" שחתי לבת הזוג שעלתה עמי ירושליימה, כמה שעות לפני המשחק, כדי ללגום אתי כמה פיינטים של גינס.

היכן? במקום הקדוש ביותר לתל אביבי שמגיע לעיר הקודש: ה"בארוד", מוסד אלכוהולי וקולינרי ששרד כשמורת טבע מהימים שבהם עוד היו בעיר הזאת מספיק חילוניים כדי להצמיח מקרבם "בוהמה" ירושלמית.

למה הוצאתי ככה את דיבתה של הבירה עוד לפני שלגמתי אחת? על כך אשיב ב"היא התחילה". כלומר עוד בתחנת יצחק נבון שמציגה אוסף מרשים של דרגנועים (מדרגות נעות) למרחקים ארוכים.

בחיי - אם פעם הייתה נסיעת רכבת מתל אביב לירושלים נמשכת כשעה וחצי ועוברת דרך בית שמש, הרי שהיום, ברוך השם, יש לנו רכבת חשמלית ומהירה, שעושה את הדרך בפחות מ-45 דקות - ואז מחכה לך כמעט כזמן הזה עד שתצליח לעלות בארבעה גרמי מדרגות, תלולים וארוכים כמניין שנותיה של העיר הקדושה.

זה נמשך ברכבת הקלה, עם ריב (על סף מכות) בין פקח שתפס ילד שהתפלח לקרון מבלי לתקף את הרב-קו שלו, לבין נוסעת שהגנה עליו בגופה. רוצה לומר - ירושלים הובילה עלי 1-0 עוד לפני שהצמדתי את הפיינט הראשון לשפתותיי.

וזה לא רק אני שגופי במזרח ולבי בקצה מערב, אם מותר לי להפוך את מילותיו האלמותיות של רבי יהודה הלוי: עוד ברחוב קפלן (כן, ההוא!), בואכה תחנת השלום בתל אביב, נראו אוהדי בית"ר שמתגוררים בעיר היחידה בישראל, אבל שומרים אמונים לאהבת נעוריהם, ממהרים לרכבת - הזדמנות טובה לדבר על כל הפרה-גיים הפוליטי שקדם למשחק.

כבר בנסיעה למדתי שאיזנקוט הגיש פנייה דחופה לפיה יש לקטוע את השידור אם בנימין נתניהו ינסה להשתמש במעמד כתעמולת בחירות. נתניהו מצדו חסך את הדילמה ובחר שלא להופיע.

בהקשר הזה, בית"ר היא בעיני נסיכת הגאות והשפל: מצד אחד, צריכים להשמיע ב"טדי" בפול-ווליום סולו של גיטרה חשמלית לצלילי "הנה היא עולה", כדי לכסות על קריאות מצד אלפים שמשלימים את השורה ב"הקבוצה הגזענית של המדינה".

כמה הם, נניח 3,000 מתוך קהל של 30,000? מבחינה מספרית הם 10%, כלומר, מיעוט בוודאי, אבל תחליטו לבד אם זה "קומץ" או לא.

מצד שני, קומץ (הפעם באמת) של כעשרה נערים שניסו לשלהב את הרוחות בקו 3-L של הרכבת הקלה, זה שמגיע עד לאצטדיון ממש (אם כי למרבה הצער לא חוזר ממנו, אלא מתחנת "גוננים" המרוחקת כרבע שעת הליכה), חלקם רעולי פנים ולבושים בחולצות שעליהן כתוב "עכשיו כולם יודעים שכהנא צדק", לא זכו לשיתוף פעולה. אלא למבטים של "עזבו אותנו, באמשלכם".

בקרון שלי שהיה מפוצץ באוהדי בית"ר לא הצטרפו לקריאות "מוות לערבים" (שדעכו מיד). על מה כן דיברו? על כרטיסים - מי השיג כרטיס ממשרד ממשלתי כזה או אחר, למי יש הזמנה - ועוד, מה שמעלה את השאלה הכלכלית: כמה כרטיסים נמכרים בכסף מלא, כשטדי כמעט מלא (28,998 צופים)?

"תראה מה זה" אמר אוהד מבוגר אחד לחברו. "בימק"א היינו יושבים על העצים והיום יש לנו כרטיסים דיגיטליים".

"היינו נכנסים עם הרצל". עונה לו החבר בחיוך - ולנוער שגדל בעידן השקל החדש, נגלה ש"הרצל" אינו שם של חבר, אלא כינוי לשטר של 100 לירות עם דיוקנו של חוזה המדינה. כן, היו שנים שבהם אם החלקת לידו של סדרן בימק"א את השטר, הוא היה טוב ממש ככרטיס כניסה...

מי עוד מנסה לחמם את הקהל שמחוץ לאצטדיון ולהדליק אותו על אמירה פוליטית? הדר מוכתר שמסתובבת עם מיקרופון וצלם ומנסה לחלץ משפטי אהדה לנתניהו. ביציע המערבי היא ניגשת למישהו שמפתיע אותה: "אני עם זליכה" הוא אומר לה ומוסיף: "רק זליכה!". אני מניח שאת הפריימים האלה ייערכו החוצה.

לסיכום החלק הפוליטי: כמה פתקי "מחל" מתעופפים ברוח, שלט אחד עם דיוקנו של נתניהו וזהו. אם "טדי" הוא מדד בעיני מישהו לרוח ה"בייס", אזי משפחת נתניהו יכולה כבר להתחיל לחפש המלצות על מוביל טוב, שיעשה לה מחיר.

האווירה באצטדיון נהדרת, אבל קשה שלא להשוות את הדציבלים עם כמעט אותה כמות של צופים בבלומפילד שמייצרת הד כפול. עניין של אקוסטיקה או שהקהל הירושלמי קצת מנומנם? כי את 2,000 אוהדי מכבי ביציע האורחים דווקא שומעים - ועוד איך.

כמי שביקר באולד טראפורד יותר פעמים מאשר בבלומפילד (רק קריית חיים וקריית אליעזר עוקפים אותו במניין הנוכחות שלי ביציע), אני מזהה מיד את התופעה: מבין כ-28,000 אוהדי בית"ר באצטדיון, כמחצית הם תיירים. כלומר - הם אולי גרים בירושלים והם אוהדי בית"ר, אבל הם קהל לא מעורב במיוחד.

חיזוק נוסף שאני מקבל לטענה הזאת קשור לסיבה שבגללה אני צריך להודות היום לקרבאלי, אבל על כך ממש עוד מעט.

כמה קשה להיות זר בבית"ר, יכול להעיד סמואל קאלו הניגרי. בדקה ה-29 הוא בועט לשער במקום למסור לשועה - וביציע שמתחתי כבר מתחילים לקלל.

בינתיים זר אחר, קרבאלי, חוטף מכה מאותו שועה ממש, אחרי שככל שהצלחתי להבין, רצה לקחת במקומו כדור חופשי.

קרבאלי מטיח את הכדור אל הדשא ומתרחק משועה כמעט בדמעות. מאחר שלא הייתי מעולם כדורגלן, אלא רק בשכונה (וגם אז לא בדיוק טאלנט), אני יכול רק לדמיין כמה תעצומות נפש צריך כדי לחזור ולהיות הגיבור של המשחק (כששועה כבר על הספסל).

הנה משהו על בית"ר וזרים: הקהל של בית"ר התבגר והפך למגוון יותר. ברובו הוא קהל נאמן ומקסים, ואחרי שכתבתי את זה - והתכוונתי לכל מילה, הנה חומר למחשבה נוכח הפתיל הקצר שיש לאוהדים בנוגע לחלק מהזרים: לסטפן שאלוי ולאישטוון פישונט לא היו מתנהגים כפי שמתנהגים לקרבאלי וקאלו. תבינו מזה מה שאתם רוצים.

הזכרנו את שועה? ובכן, ההבדל בינו, הקפטן של בית"ר, לדור פרץ, הקפטן של מכבי, הוא כל ההבדל בין שתי הקבוצות ומה שצפוי להן העונה: מכבי אולי לא תצליח להגן על התואר, אבל היא תהיה בקרבות האליפות עד לפוטו-פיניש.

בית"ר לעומתה תתחרה עם הפועל תל אביב והפועל באר שבע על המקומות 3-5. למה? כי קבוצה שבה הקפטן כמעט מכה (ובוודאות דוחף) שחקן מהקבוצה שלו, לא יכולה לשאוף ליותר.

אם לחפש בכל זאת משהו טוב שאפשר לומר במידה שווה על שתי הקבוצות, הרי זה רק שלמרות התיקו המאופס חזינו במשחק שלא היה בו רגע דל, עם שתי קבוצות מחויבות והתקפיות, משחק שהיה יכול להסתיים בקלות בתיקו 3-3 (או אם לדייק, בניצחון 4-2 למכבי, שהייתה טובה יותר) ושרק מזל או היעדרו (הקורה שהצילה את מליקה מספיגה במחצית הראשונה או ההחמצה המטורפת של פרץ בדקה ה-89) גרמו לו להסתיים בתוצאה מאכזבת.

והנה הגענו לסיבה שבגללה אני צריך להודות לקרבאלי כאילו הייתי אחרון חברי לה-פמיליה מהיציע המזרחי: בדקה ה-84, בעיקר בגלל חישובי רכבות (כולל "מסעון הכומתה" מהיציע ועד לתחנת "גוננים" של הרק"ל), גייסתי יותר מ-50 שנות יציע, התייעצתי עם עצמי והכרעתי שמוטב לי להימלט עכשיו.

חמש דקות אחר כך הייתי עלול לצאת האיש הכי טיפש בעולם, זה שכבר יצא החוצה מהאצטדיון - וחזר אליו בריצה רק כדי לראות איך הגיבו ביציעים לשער הכרעה דרמטי.

אגב כך, האפקט הווקאלי של הקהל ב"טדי" להצלה של קרבאלי, היה עצום כל כך עד שמאות אוהדים, שרצו כמוני לעבר הרכבת (וסיפקו חיזוק לתזה לפיה חלק מהקהל של בית"ר הוא אוהדי אהלן-אהלן) קפצו והתחבקו, כי היו משוכנעים שבית"ר כבשה שער ניצחון...

עוד כמה מילים על רכבות: הרכבת של השעה 23:02 מתחנת יצחק נבון בבירה לכיוון הרצליה (עם תחנות ביניים בנתב"ג ותל אביב), הייתה מלאה באוהדי בית"ר. חלקם חובשי כיפה, אחרים נראים כאילו נשלפו מבר של היפסטרים בפלורנטין - קהל מגוון הרבה יותר משנהוג לחשוב, כבר אמרתי.

הבטתי בהם וחשבתי שאולי באירופה לא מתים עלינו כרגע, מה שמונע כדורגל בינלאומי בישראל, אבל איזה יופי שהכדורגל שלנו יודע לעורר עניין שכזה ולייצר מפגשי פסגה כאלה, שכולם אווירה, סביב ליגת העל המושמצת שלנו.

כדורגל נטו, בלי פוליטיקה, כך הרהרתי במרחב הבטוח שלי, זה שמשתרע בין שתי אוזני, עת עליתי על האופנוע שאותו החניתי בתחנת "השלום", בלי לשים לב שאני חוזר למערב העיר דרך קפלן (כן, קפלן ההוא)...