הפועל באר-שבע הייתה צריכה לשוב מהולנד הבייתה עם תוצאה טובה ולא עם הפסד לאלקמאר, שאת שער הניצחון לזכותה (1:2) היא כבשה מהנקודה הלבנה.
יתכן מאד שאלופת ישראל העריכה שצפויים לה חיים קשים במשחק החוץ, אחרת אין להבין מדוע היא העבירה את כל המחצית הראשונה במערך מתגונן. שחקני השדה כמעט שלא עברו במחצית זו את קו האמצע, ואיפשרו לאלקמאר להחזיק בכדור כמעט לכל אורכה. באר-שבע, בניגוד לאופייה, פשוט חששה לצאת להתקפות ובכך הקלה על מלאכתה של בעלת הבית.
למרבה המזל אפילו אלקמאר כמעט שלא חשבה על בעיטות לעבר השער ובאותן 45 דקות הסתפקה באין ספור מסירות, שהתנהלו בקצב איטי. שחקניה כאילו שכחו שמשחק הכדורגל מוכרע לא במסירות חסרות ערך, אלא בשערים. מתחילת העונה לא ראיתי קבוצה משעממת יותר מאלקמאר של המחצית הראשונה. במקביל, חבל מאד שבאר-שבע לא העזה לתקוף וללחוץ, ככל שניתן, על ההגנה המקומית.
המחצית השנייה השתנתה יחסית לטובה, ולאחר שאלקמאר עלתה ליתרון של 0:1, ניצלה הפועל מישגה חמור של השוער ההולנדי. הוא מסר כדור גרוע מאד ברחבתו, עליו עטו שחקני באר-שבע, זכו בו, וקיבלו שער שיוויון מרגליו של פורסון. זו גם הייתה הזדמנות לשאוב עידוד ולתקוף. אלא שאז הגיעה הדקה ה- 76 שבה ביצע הבלם דיופ עבירה בסמוך לשוערו אופיר מרציאנו. את הפנדל המנצח ירה מרדינק בעוצמה לרשת, מבלי להשאיר למרציאנו כל סיכוי לעצור.
מרגע זה ואילך עשתה הפועל באר-שבע את כל מה שהייתה צריכה לעשות מתחילתה של ההתמודדות: לתקוף! אבל היא חסרה את הרגל המסיימת ואת הזמן ,שחלף ועבר לו, ללא שינוי בתוצאה.
ההפסד צורב במיוחד נוכח העובדה שאלקמאר לא ייצגה אמש את הכדורגל בהולנד - לא בקצב, ולא בסיכון השער. גם היא יודעת שעליה לשחק טוב יותר. מכאן גם תחושתי שהפועל באר שבע פיספסה הזדמנות לפחות לתיקו.