בית"ר ירושלים חנכה הערב (חמישי) את קיר ההנצחה במתחם האימונים בבית וגן, לזכר 122 מאוהדי הקבוצה שנרצחו ונפלו מאז 7 באוקטובר ובמהלך מלחמת התקומה. את האירוע כיבד בנוכחותו ראש העיר משה ליאון יחד עם המשפחות השכולות.
קיר ההנצחה, שהוקם בשבוע שעבר, ב-7 באוקטובר, בכניסה למחלקת הנוער של המועדון, כולל את שמותיהם של 122 האוהדים, כאשר לצד כל שם מופיע קוד QR המאפשר לסרוק ולהיחשף לסיפור חייו. הבחירה במיקום נועדה לאפשר לילדים ולנערים העוברים במקום מדי יום להכיר את סיפוריהם של האוהדים ולהעביר את זכרם לדורות הבאים.
הבעלים ברק אברמוב פנה למשפחות: "היה לי חשוב אישית, כראש המערכת לעמוד בהבטחה להנציח את זכרם. חשוב שתהיה אפשרות להכיר כל חלל בעזרת הברקוד וככה ולזכור כל אוהד ואוהד. ככה שכל ילד שיגדל בבית"ר ירושלים יכיר את אוהדיו שהקריבו את חייהם ויידע שבית"ר ירושלים זה קודם כל קהילה ומשפחה. אנחנו המועדון שספג את כמות ההרוגים הכי גדולה. לא שזה משנה, אבל אני מקווה שעם כל העצב הגדול שקיים, נעשה לכם קצת שמח עם תוצאות טובות במגרש. בית"ר ירושלים לעד תמשיך להנציח את החללים שלה, לא משנה מי ינהל. זה תמיד יהיה מעל הכול וזה הדבר הכי חשוב. כל עוד אני כאן, אתם תמשיכו להגיע למשחקי הקבוצה בחינם ואני מייחל לכך שיגיעו ימים טובים יותר".
השוער מיגל סילבה אמר: "זה כבוד בשבילי לעמוד פה. ה-7 באוקטובר שינה את חיי. הייתי בישראל וחוויתי דבר שלא חוויתי בחיים. לא האמנתי שדבר כזה יקרה לי כשהגעתי לישראל. יצא לי לשמוע ולראות את האמת, להבין את מה שקורה פה. היו הרבה אנשים שהקריבו את חייהם למעננו ואני מודה להם. אני רוצה להגיד למשפחות: אני אוהב אתכם ואהיה פה בשביל כל מה שתצטרכו".
ראש העיר משה ליאון: "122 עולמות, מלאים בחלומות. בנים ובנות שאהבו את הקבוצה ואת ירושלים. שמסרו את חיים בשביל הקבוצה ובשביל הארץ. במהלך המלחמה, בית"ר ירושלים הוכיחה את עצמה. כבר ב-8 באוקטובר עזרתם לאנשים למצוא איפה לגור וחילקתם מנויים לכל החיים למשפחות השכולות. הקיר הזה יבטיח את זכרונם של אוהדי הקבוצה שנפלו, לנצח. תודה לאוהדי הקבוצה, אלה שבחיים וכמובן גם לאלה שמסרו את נפשם להגנה על הארץ, ובשם העיר ירושלים כולה, אני מבקש לחבק אתכם משפחות יקרות. העיר תעמוד לצדכם לכל החיים".
מיטב ז'ורנו, אחותה של קארין ז'ורנו ז"ל, שנרצחה על ידי מחבלים במסיבה בנובה, דיברה בשם המשפחות: "שלוש שנים זה כבר זמן מורכב. בהתחלה כולם יודעים שאנחנו שבורים ולא מצפים לכלום, בשנה השנייה זה עדיין טרי, אבל בשלישית מצופה מאיתנו לחזור לעצמנו ולחיים שהיו קודם. הדבר הכי מפחיד הוא לא זה שאנחנו שוכחים, אלא זה שאנחנו מתרגלים לחיים בלעדיה. היא עדיין בת 23. אני חושבת על מה היה קורה אם היא עדיין הייתה פה, כמה אנשים היא הייתה צריכה להכיר ולפגוש וכמה חוויות. אני חושבת שכולם יסכימו איתי שנרצה שיזכרו גם את הילדות שלה וגם את מי שהיא הפכה להיות. הייתי נותנת הכול כדי שהיא תחזור, והמועדון ממשיך להזכיר מי הם היו בחיים כל פעם מחדש. אתם מנציחים, מספרים ועושים דברים לזכרם. תודה לבית"ר ירושלים שמנציחה לא רק את איך שהם נראו, אלא גם את מי שהם היו".