התאריך 7 באוקטובר מסמל עבור מדינה שלמה נקודת שבר, אבל עבור עירוני קרית שמונה הוא מסמל גם את תחילתה של הגלות הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. שלוש שנים חלפו מאז אותו יום גורלי, והמועדון מהקצה הצפוני של המדינה משלים שלוש שנים מלאות בלי לשחק אפילו משחק בית אחד באצטדיון העירוני, ובמרבית התקופה גם בלי יכולת לקיים שגרת אימונים בסיסית בסביבתו הטבעית.
ההשלכות של המצב הזה דרמטיות ונוגעות כמעט בכל רובד אפשרי - מהכלכלי, דרך המקצועי ועד לזהות המועדון. מבחינה כלכלית, קרית שמונה נאלצה להתמודד עם הוצאות חסרות תקדים. הכל, אבל הכל, עבר לאזור המרכז. המשמעות היא שכירת דירות לשחקנים ולאנשי הצוות המקצועי באזורי ביקוש יקרים, תשלום על מגרשי אימונים חלופיים, נסיעות אינסופיות ולוגיסטיקה מורכבת ששואבת מהתקציב מיליוני שקלים, שהיו יכולים להיות מופנים לשדרוג הסגל.
מבחינה מקצועית, המושג "בית" הפך למילה נרדפת לנדודים. נכון, קרית שמונה מעולם לא הייתה מועדון שנהנה מעשרות אלפי אוהדים ביציעים, אבל היה לה את המבצר שלה ואת הגרעין הקשה והנאמן שהיה מגיע לכל משחק ומייצר אווירה ביתית. היום גם הגרעין הזה מתקשה להגיע למרכז הארץ בגלל המרחק והעלות. כשהקבוצה מארחת באצטדיון גדול יחסית כמו זה שבנתניה, אותם מאות אוהדים מסורים נבלעים בתוך היציעים הריקים ותחושת הביתיות כמעט נמחקת.
"שלוש שנים בלי בית, קשה בכלל להסביר במילים מה זה אומר", מספר מנכ"ל המועדון, יוסי אדרי, במונולוג שממחיש את גודל השבר. "בהתחלה אמרנו לעצמנו שזה זמני, שעוד מעט נחזור. אבל הזמן עבר, וה'עוד מעט' הזה הפך לשלוש שנים. קרית שמונה היא לא רק כתובת ולא רק אצטדיון. היא הבית של המועדון, של העובדים, של השחקנים ושל האוהדים. כשאתה במשך שלוש שנים פועל מחוץ לבית שלך, משהו בסיסי בזהות שלך חסר".
אדרי מוסיף ומתאר את שגרת החיים של המועדון: "אנחנו כקבוצה עברנו ועוברים מנתניה לשפיים, למלונות, למגרשי אימונים אחרים, וכל פעם ניסינו לבנות מחדש תחושה של שגרה. אבל אי אפשר באמת לייצר שגרה כשאתה יודע שהבית שלך עדיין מאחוריך ושעדיין אין ודאות מתי באמת תוכל לחזור אליו. אני חושב שאחד הדברים שהכי קשה להבין מבחוץ הוא שלא מדובר רק בכדורגל. יש מאחורי המועדון אנשים שחיים כבר שלוש שנים במציאות של עקירה. שחקנים, אנשי צוות, עובדים ומשפחות. כל אחד מהם משלם מחיר אישי".
הבדיקה במפות והסירוב לחתום
למרות הכול, בקרית שמונה הצליחו בשנים האחרונות לעשות לא מעט קסמים בכל הנוגע לניהול המקצועי, ולפגוע בזרים איכותיים מאוד כמו סקו בנגורה, כריסטיאן מרטינס ואדריאן אוגריסה. אבל מאחורי הקלעים, המלחמה על לבם של השחקנים הזרים קשה הרבה יותר מאשר אצל קבוצות אחרות בליגה.
בעונה האחרונה, למשל, המועדון כבר סגר את כל הפרטים עם שחקן זר איכותי שבצוות המקצועי רצו מאוד. החוזה היה מוכן לחתימה, אלא שרגע לפני הסיכום הסופי נכנס השחקן לאפליקציית המפות בטלפון כדי לבדוק היכן ממוקמת קרית שמונה. כשהבין שהעיר יושבת ממש על גבול לבנון, נכנס לפאניקה וביקש לבטל את העסקה לאלתר. במועדון ניסו להסביר לו שהקבוצה בכלל מתאמנת ומשחקת באזור המרכז, אבל השחקן תהה: "ומה יקרה ביום שנחזור לשם?" - וסירב לחתום.
"אכן היה מקרה כזה, והאמת היא שלא אחד", מאשר גורם במועדון בשיחה עם וואלה ספורט. "לכל הקבוצות בארץ קשה להביא זרים במצב הנוכחי, אבל במציאות של היום, כשזר פותח מפה ורואה איפה קרית שמונה ממוקמת, זה מוריד לנו דרסטית את האפשרות להחתים אותו. זה דורש מאיתנו מאמצי שכנוע כפולים ומכופלים".
בעונה שעברה כבר החלו בקרית שמונה בהכנות לחזרה הביתה. אחרי גלות ארוכה כל כך, בקבוצה קיבלו את האישור המיוחל, ואת משחקי הפלייאוף התחתון היו אמורים לקיים באצטדיון בעיר הצפונית. זמן קצר קודם לכן אף חזרה הקבוצה להתאמן בקרית שמונה, ונראה היה שהנורמליות עומדת לחזור לשגרת המועדון.
אלא שאז החלה מערכה נוספת מול איראן. החלומות הוורודים הפכו שוב לסיוט, החזרה הביתה נדחתה וגם האימונים הוצאו פעם נוספת מהעיר הצפונית. "זה היה מפח נפש רציני", נזכר שחקן בקבוצה. "כבר רצינו כל כך לחזור לבית שלנו וראינו שזה קורה, ואז ברגע האחרון שוב הכול התבטל".
במועדון מקווים שעד סוף השנה הנוכחית הקבוצה לפחות תוכל לחזור להתאמן בצפון, אבל בכל הנוגע לחזרה למשחקים רשמיים באצטדיון הביתי, הערפל עדיין סמיך. בתוך המועדון נשמעת ביקורת חריפה על הגורמים הרלוונטיים, בטענה שלא נעשו מספיק מאמצים כדי לקדם ולדחוף את החזרה הביתה.
"המדינה מדברת כל הזמן על הצפון ועל שיקום הצפון, אבל בפועל, אפילו את אחת הגאוות היחידות שיש לאזור הזה, המועדון שלנו, לא מעניין אף אחד", אומר גורם במועדון בכעס. "איך יכול להיות שזה לא בראש סדר העדיפויות להחזיר את השפיות לעיר הזו באמצעות המועדון? כדורגל הוא העוגן הקהילתי הכי חזק שיש, וכשמשאירים אותנו בחוץ, משאירים את כל העיר בחוץ".
המנכ"ל יוסי אדרי מסכם את תחושת המאבק והתקווה שעוד נותרה: "כמועדון, עשינו הכול כדי להמשיך להתקיים ולא לתת למציאות לנצח אותנו. שיחקנו, התאמנו, נלחמנו על המקום שלנו בליגה. אבל בתוך כל זה הייתה תמיד תחושה שחסר הדבר הכי בסיסי - הבית. אחרי שלוש שנים, אני לא רוצה יותר לדבר על 'כשהמצב יאפשר' או 'כשנוכל לחזור'. אני רוצה לדבר על היום שבו קרית שמונה תחזור להיות באמת הבית של עירוני קרית שמונה - ושל האנשים שלה. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הדבר שאני הכי רוצה הוא דבר שנשמע לכאורה הכי פשוט בעולם: לחזור הביתה".