הטקטיקה למשחק מול אירלנד: שלוש נקודות או עשרה כרטיסים אדומים

את הטור הקודם שלי על נבחרת ישראל, למחרת ההפסד המביש, הביזיוני, המגעיל, האדיש והבלתי נסלח של הנבחרת לאירלנד, פתחתי בציטוט מפי ביל שאנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול, בדבר חשיבותו של הכדורגל.

ובכן הרשו לי לפתוח גם את הטור הזה בציטוט מפיו של איש כדורגל חשוב, אם כי כזה שעדיין לא הטביע את חותמו על הכדורגל האנגלי, כמו שאנקלי המנוח: "הם לא מעניינים אותי, יש לנו מדינה טובה פי 10 משלהם", סיכם את המשחק מנור סולומון, יבדל"א.

ואכן התברר שלא רק את האירים אינו סופר הטאלנט הישראלי, שחקן הרכב בקבוצה מהליגה השנייה באנגליה, אלא גם את הקוסוברים (יום אחד אולי אבין מדוע "קוסוברים" ולא קוסוביים) - שלהם מדינה עוד פחות מגניבה, אחרת קשה להבין כיצד הצליח להשלים 90 דקות בלי מהלך מבריק אחד.

המטרה אינה להתגולל על סולומון, כדורגלן מוכשר (במושגים ישראלים) שעשה דרך ארוכה מפתח תקווה עד ללונדון - וככל הנראה גם בחור טוב במובן הטוב של המילה, אלא להדגים את הפער בין דיבורים למעשים ובין הציפיות להוויה של נבחרת ישראל.

נחזור לרגע לציפיות, לא ברמת המאקרו שבה אנו מביטים בהגרלה שזימנה לנו את אוסטריה, אירלנד וקוסובו - וחוגגים עלייה פוטנציאלית עוד לפני שריקת הפתיחה של המשחק הראשון.

הכוונה היא לציפיות לטווח המיידי, למשחק שנותר עדיין לנבחרת מוחרתיים מול שונאי-ישראל, והן פשוטות, אפילו ניתנות להגדרה במספרים: שלוש נקודות או עשרה אדומים.

למי שסבור שאני מגזים, הרייני להודיע מראש שלא אתקנן: גם תיקו דרמטי, שני אדומים וחמישה צהובים יספיקו, העיקר לראות את הרעל בעיני השחקנים.

את הדוגמה ניקח משחקן אירי, דווקא, בחור מקורק בשם רוי קין. קין נהג "לשוחח" עם שחקנים יריבים במנהרה. הדברים שיובאו להלן אינם ציטוט מדויק, אבל הם משקפים את ההוויה של אותן שיחות.

קין היה פונה לשחקן הכסחן של הקבוצה היריבה, מצביע על שחקן מוכשר של הקבוצה שלו, נניח ריאן גיגס, ואומר ליריב משהו כמו: תשחק חזק, בכיף, גם אני כזה, אבל אם תעז לפצוע אותו, זה יהיה המשחק האחרון בקריירה שלך. אתה יודע שאני משוגע - מצדי שירחיקו אותי לכל החיים, אבל אתה לא תלך יותר בלי קביים.

בדרך כלל זה עבד. במקרים שבהם ליריב קראו פטריק ויירה (ה"רוי קין" של ארסנל) למשל, הייתה הקטטה מתחילה עוד במנהרה, מה שככל הנראה הסב ל"קינו" הנאה מרובה עוד יותר מלכבוש שער מרהיב.

עכשיו נעבור מציפיות להוויה: נבחרת ישראל היא נבחרת בינונית גם כשהיא במיטבה. היא מסוגלת להבריק פה ושם (למשל ב- 5-0 ההוא על אוסטריה, לפני יותר מ-27 שנים...), אבל אין לה מספיק איכות כדי לעמוד בציפיות שלנו ממנה, לצלוח את הפער הזה שבין התחושה שאנחנו גדולים מהחיים, לבין החיים עצמם - והשבוע האחרון של הנבחרת פשוט צרח את הפער הזה.

משולה נבחרת ישראל לכוכב של קבוצת נוער: משחיל נערים בני גילו בין הרגליים (על הדשא, הכוונה), כובש שערים בסיטונות עד שבבית ההורים נאלצו לבנות חדר מיוחד כדי לאכסן בהם את הכדורים שלקח הבייתה אחרי שכבש שוב שלושה שערים במשחק.

הנער המוכשר והמאוד בטוח בעצמו הזה מגיע לבוגרים - ושם לא רק שהוא מגלה לראשונה איך נראה כדורגל מהספסל, אלא גם כמה גדולים, חזקים ומהירים הם שחקני ההגנה של היריב, בהשוואה לאלה שמולם התמודד בנוער.

עבור רבים מהכישרונות הצעירים זהו קו פרשת המים: הם יגמרו בשידור של משה פרימו בשישי בצהרים (רעננה נגד כפר שלם) ורז זהבי יגיד עליהם שהם היו אגדה בנוער של מכבי, או משהו כזה.

זה מה שקורה לנבחרת ישראל כבר שנים: אנחנו מוגרלים לבית "נוח", מטפחים ציפיות או שמא מוטב לומר "פנטזיות", מתרפקים על "ליגיונרים" מגנט ועד פרנצווארוש, מתרסקים אל קרקע המציאות ואחרי שהכל אבוד, בגארבג'-טיים, זמן-הזבל של הבית, מצליחים לגנוב איזה ניצחון מורלי על נבחרת חזקה מאתנו, מה שמספיק בדיוק בשביל לשמר את הציפיות לקראת המפעל הבא.

צריך להיות הוגנים עם הנבחרת: שינוי גישה מהביזיון מול אירלנד נראה כמעט בכל עמדה. המלחמה הייתה ללא פשרות, השחקנים שקיבלו בראש מהתקשורת - ואולי גם מהמאמן, רצו ורצו (כלומר גם במובן הפיזי וגם במובן המנטלי) יותר, וההשתדלות נראתה לאורך כל 90 הדקות, מצד כל 16 השחקנים שנטלו חלק במשחק.

הבעיה היא שלנבחרת ישראל בכושרה הנוכחי, זה מספיק בקושי לתיקו מול קוסובו, מדינה שהיא, איך נאמר, בעלת מורשת כדורגל מפוארת עד פחות משלנו.

כלומר, אם המשחק מול אירלנד סימל את היעדר הרוח בקרב שחקני הנבחרת, הרי שהמשחק נגד קוסובו הדגים את גבול היכולת המקצועית של הנבחרת.

זה לא רן בן שמעון, זה לא דור שחקנים בינוני, זה פשוט הכושר הנוכחי של נבחרת ששחקני המפתח בה מגששים את דרכם: חלאילי נאבק על מקום בהרכב קריסטל פאלאס, סולומון שותף לפתיחת עונה מעוררת דאגה של ווסטהאם, גלוך אינו מצליח להפוך לשחקן מפתח אפילו באייקאס החלשה של העידן הזה. לפעמים ההסבר הוא עד כדי כך פשוט.

הוסיפו לזה את הפער הפיזי שהיה שם תמיד, במסגרתו מגלה איתן אזולאי שלרדוף אחרי חלוץ, אפילו מנבחרת קוסובו, דורש יותר כושר גופני מאשר לרקוד עם השר לביטחון לאומי - והנה לכם נבחרת שביום טוב מסוגלת לזהור ב-50 גוונים של אפור.

בכדורסל אומרים "אין יום רע בהגנה" ומתכוונים לכך שבעוד שקליעה, כלומר התקפה, היא פועל יוצא של כושר במשחק נתון, הרי שהגנה היא בעיקר פועל יוצא של רצון ומוטיבציה, יותר עבודת רגליים ופחות דיוק עם הידיים.

הכלל הזה תקף לנבחרת ישראל לקראת המשחק האחרון בשלב הזה של גביע האומות: אנחנו מבינים שאתם לא בכושר משחק, אבל מול אירלנד, הנבחרת שמהללת רוצחים ואנסים, שמשווה אותנו לנאצים, שמנשקת סרטים שחורים ומבזה את "התקווה" - אין לזה שום חשיבות, כי אין יום רע בהגנה.

לכן שחקני נבחרת יקרים שלי, אתם נתבעים - לא מתבקשים אלא נתבעים ממש - ליישם באופן מושלם את שיטת העשר-שלוש: שלוש נקודות או עשרה כרטיסים אדומים.