שיא גינס בחוסר הבנה: למה האירים שונאים אותנו כל כך?

הנה כמה דברים שלמדתי על אירלנד, בעקבות כמה ביקורים באי המרהיב הזה: למרות השיוך הקתולי ומקומה החשוב של הכנסייה בתרבות המקומית, מדובר במדינה ליברלית למדי ומכילה. דבלין היא עיר קוסמופוליטית ומלאה במהגרים מכל הסוגים והמינים. היא הייתה כזאת עוד לפני שהפכה מקלט מס לענקיות הטכנולוגיה ומאז היא רק הלכה והתקדמה.

קורק לעומתה, למרות שהיא עיר גדולה, משמרת מסורתיות אירית. אמנם הבירה שלה, מרפי'ס פחות טובה מהגינס המפורסמת של דאבלין (תכף נרחיב), אבל בתי העץ שלה נאים עד מאוד והאנשים קשוחים אך לבביים.

טריוויה לאוהדי הכדורגל: קורק היא העיר של רוי קין, קינו - לנצח הקפטן והמנהיג הבלתי מעורער של מנצ'סטר יונייטד, ואולי השחקן המחויב ביותר בתולדות המועדון.

לא מאמינים? תשאלו את אבא של הרלינג האלנד, שחקן מנצ'סטר סיטי, שעד היום די ללחוש לידו "16" (כמספר על החולצה של קינו) והוא מפנה את עצמו עצמאית למחלקה האורטופדית של בית החולים הקרוב, זכר לאותו דרבי שבו קינו שלח אותו לשיקום ארוך.

תפסתם רעב? אני בטוח שיש ברים שמשלבים מאכלי ים ותפריט אלכוהול משובח באופן מוצלח יותר מזה של מלון שלבורן במרכז דבלין, אבל אני עוד לא מצאתי אפילו אחד שכזה.

עד היום אני נזכר לעיתים איך ישבנו שלושה אנשים, אכלנו "סי פוד פלאטר" שהיא בעצם שלושה מגשים עמוסי כל טוב ולגמנו שמפניה - ואז הזמנו עוד מגש ועוד בקבוק, לאחריו עוד מגש ועוד בקבוק - וככה הלאה, עד שכמעט איחרנו לטיסה.

הבטחנו פיינט: עם כל הכבוד ליוליסס של ג'יימס ג'ויס ולמורשתו התרבותית של ג'ורג' ברנרד שו, אין סמל אירי גדול יותר ממותג הבירה גינס, בירה מסוג סטאוט אירי.

גינס היא מה שנקרא "טעם נרכש". היא מרירה בטעימה ראשונה, אבל הפיינט השלישי כבר ממכר אותך למגע הקטיפה שלה על הלשון. מספרים שבימי הרעב הגדול באירלנד (1846), היו אימהות שיבש חלבן מרוב רעב - והן "הניקו" את עולליהן במעט גינס, שהיית זולה וזמינה מלחם.

צחוק בצד, הרעב הגדול, שגבה את חייהם של מאות אלפים, נצרב בזיכרון הלאומי כטרגדיה לדורות וכאירוע המכונן בהיסטוריה של אירלנד המודרנית. אגב היסטוריה - הוויכוח על מי המציא את הוויסקי בינם לבין הסקוטים יימשך ככל הנראה לנצח, אבל דבר אחד ברור: האזכור הראשון לוויסקי בכתובים שייך לאירים. כלומר - הסקוטים יכולים לדבר ללמפה.

החג החשוב בלוח השנה האירי הוא "סיינט פטריק'ס דיי" (יומו של פטריק הקדוש), שחל ב-17 במרץ. פטריק הוא הקדוש שניצר את האיריים שהיו במקור פגאניים.

האגדה מייחסת לו סיפור שמזכיר את זה של החלילן מהמלין: אירלנד סבלה ממכת נחשים ופטריק לחש להם תפילות בעודו צועד לכיוון הים. כך הלכו הנחשים אחר הקדוש, עד שטבעו כולם.

אשרי המאמין, אבל העובדה היא שמאז אין באירלנד נחשים...

הזכרנו את גינס: גינס היא לא רק בעלת ספר השיאים המוזר ומותג הבירה האייקוני, אלא גם הספונסרית הרשמית של הפרמיירליג האנגלית.

אגב גינס, חבר הנהלת החברה שבבעלות משפחתו, וולטר גינס, מילא תפקיד חשוב, גם אם טראגי, בהיסטוריה הציונית.

גינס, שנודע יותר בתואר האצולה שלו, הלורד מוין, היה שר המושבות בממשלת המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל, ויוחסה לו מדיניות אנטי-ציונית (יש שקושרים לפעילותו את גירוש האונייה סטרומה אל גורלה המר). בשנת 1944 נרצח הלורד בקהיר.

המתנקשים נתפסו והתבררו כאנשי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי (שהוצאו להורג בעקבות הרשעתם). המעשה היכה בתדהמה לא רק את הבריטים אלא גם אתת הפלגים המתונים יותר של ההנהגה הציונית.

יש היסטוריונים הסבורים אף שהרצח עיכב את הקמתה של מדינת ישראל. מכל מקום, חיים ויצמן, הנשיא הראשון אמר שכאשר נודע לו על הרצח בכה יותר מאשר על מות בנו.

מכל מקום, לא זאת הסיבה שהאיריים תפסו את הצד הפלסטיני בסכסוך: כמו עמים רבים אחרים שלחמו על עצמאותם (ע"ע הבאסקים או הקטלונים) הם סבורים שיש למאבק הפלסטיני סממנים דומים לזה שלהם. לא ניכנס להשוואה (השגויה, ברוב הפרמטרים), אבל היא מסבירה מדוע האנשים החביבים האלה (בהכללה כמובן), עוינים אותנו כל כך.

הסכסוך האירי-אנגלי, שבא לכאורה לסיומו עם הקמת הרפובליקה האירית לפני יותר ממאה שנה, עדיין חי - ולפעמים אף בועט, בצפון אירלנד, שנמצאת עדיין תחת שלטון בריטי.

באופן שלא ננסה להסביר עתה, מתבטא הסכסוך הזה דווקא בדרבי של... גלאזגו, סקוטלנד! ריינג'רס מייצגת את הפרוטסטנטים, נאמני הכתר הבריטי, בעוד סלטיק מייצגת את הבדלנים הקתולים האיריים (שאף הם אימצו לעצמם, מלבד הצבע הירוק, גם את שנאת-ישראל).

לא נלמד עתה את מילות השירים ששרים הצדדים זה לזה בדרבי, רק נציין ששורה כמו "שיישרף לכם הכפר" נשמעת כמו ביאליק לעומת: "אנחנו מבוססים עד קרסולינו בדם פיניאני" ששרים אוהדי ריינג'רס לסלטיק, זכר ל"דרבי" שהוכרע בשדה הקרב והסתיים בשחיטה, לא במובן הספורטיבי.

מה לכל זה ולכדורגל? לא המון. הכדורגל האירי המקומי הוא ברמה נמוכה ועיקר חוזקה של הנבחרת הלאומית, חברה קבועה בדרג ב' של היבשת, מתבסס על שחקני פרמיירליג.

למי שעל רקע אירועי הימים האחרונים פיתח שנאה (מובנת, זה הם שהתחילו) לתושבי האי הירוק, נזכיר שרוב תושבי אירלנד לא יודעים אפילו היכן למקם את ישראל על המפה, בטח לא את "פלסטיין" שהם כל כך רוצים לשחרר.

למעשה, אחרי כמה פיינטים של גינס וצ'ייסרים של ג'יימסון (מותג הוויסקי האירי הנמכר ביותר), רובם לא יידעו למקם על המפה אפילו את אירלנד... אל אל ישראל!