אף אחד לא מדבר על ה"פיו פיו" של ים מדר, אבל גם לו יש תנועה כזו בארסנל. מדר, בניגוד לערן זהבי, מסתפק בירייה אחת, ובניגוד לזהבי, שהפך את התנועה הזו לחגיגה הקבועה ולסמל מסחרי, מדר שומר אותה למקרים מיוחדים שהוא בוחר בקפידה.
לפני שלושה חודשים, באותו היכל, אוהדי מכבי תל אביב ספגו ממנו את ה"ירייה" הזו ישר אחרי אחת השלשות ששם להם בפרצוף, בסדרת הגמר שהסתיימה באליפות צהובה ופתחה לו את הדלת לחוזה חייו במכבי. אתמול, באותו היכל, מדר אולי זכר. אז אחרי השלשה הראשונה שקלע מול אותם אוהדים, הוא קינח באותה ירייה, לאותו קהל. והייתה לה משמעות אחרת לגמרי.
שלמה ארצי שר ב"שדות של אירוסים" שהוא "אקדח טעון געגועים". מדר הוא אקדוחן טעון ברגשות. הם יוצאים החוצה כשהוא משחק. לפני שלושה חודשים, באותו היכל, במדים של הפועל, מדר שיחק מתוך זעם מתפרץ - רצון עמוק להוכיח שהוא הישראלי הטוב בליגה, שהגיע לו הרבה (הרבה) יותר ממאמן שלא ספר אותו בלי שום סיבה טובה, שהוא לא מה שהקבוצה שלו חשבה שהוא.
אין דין הסופר קאפ החברתי כדין סדרת גמר מורטת עצבים ושערות, אבל מדר של אתמול היה גרסה משוחררת יותר של עצמו, נטולת זעם. הוא שיחק מתוך תחושת שחרור, עם ביטחון להוביל וגם לטעות, כשבגב שלו מאמן שמאמין בו.
התוצאה: טעימה ראשונה ממה שהוא יוכל לתת העונה למכבי תל אביב, בצורת 13 נקודות, 7 אסיסטים והופעה מלאת ניצוצות. זה אותו שחקן שהפועל החמיצה בבעיטה מול שער ריק, אבל הים הוא כבר לא אותו הים.
העיניים היו על מדר מהרגע הראשון שהתחיל החימום בהיכל. הוא היה חתן השמחה בצד אחד ומושא השנאה החדש בצד השני. אוהדי הפועל המעטים שהגיעו אמש להיכל נשמעו בעיקר בשריקות הבוז הרמות למדר, עד כדי כך שנדמה שהטריחו את עצמם בעיקר בשבילן (עד שחלקם עברו לקלל את איטודיס).
בהצגת השחקנים אי אפשר היה שלא להסתכל על מדר ולנסות להיכנס לו לראש: האם בכלל דמיין מתישהו, איכשהו, את הרגע הסוריאליסטי הזה? זה יותר מוזר לו, או יותר מרגש? האם הוא קולט בזווית העין את איטודיס וינאי, שלהם הפנה עורף בקיץ? האם הוא מצליח להתנתק מהתפאורה, מהשינוי, מהסיטואציה החדשה, מצבע הגופייה החדש?
אחרי החטאה מתחת לסל שסימנה שההתרגשות הבלתי נמנעת אולי כן חדרה אליו, הגיעו כמה מהלכים שהוכיחו שזו הייתה אשליה רגעית. מדר שיחק כמו רוח סערה, כאילו הוא היה צהוב תמיד: פיטם שוב ושוב את שחקני מכבי באסיסטים של מנהל משחק שהוא גם סוג של מנהיג, קלע שלשה אופיינית, ואז סל אופייני יותר מחצי מרחק על הבאזר של הרבע הראשון, ולאחר מכן את השלשה המטורפת מכמעט מגרש שלם על הבאזר של הרבע השני.
החגיגות עם הקהל בסוף שמו את החותמת על המעבר הכי מסעיר שידעו אוהדי מכבי תל אביב כנראה מאז ומעולם, לפחות בכדורסל.
והיו במכבי עוד כמה שנתנו סיבות טובות לחכות לפתיחת עונת היורוליג. קיטון וואלאס, אחרי כמה משחקי הכנה לא ממש מחוברים, נתן את המחצית הכי טובה ושלמה שלו עד עכשיו (לפני שחזר לקחת כמה החלטות חשודות במחצית השנייה). ייקח לו זמן להבין את כללי המשחק של הכדורסל האירופי, אבל כשזה יקרה, התוצאה יכולה להיות מפתיעה לטובה.
ארמנדו בייקוט הראה לא רק את חכמת המשחק שכבר באה לידי ביטוי אצלו במשחקי הכנה קודמים במסירות פנימה והחוצה, אלא גם את היכולת לעשות נקודות בריבאונד התקפה ולהיות במקומות הנכונים. בונזי קולסון היה בונזי קולסון, וזה כל מה שאוהדי מכבי רצו.
רומן סורקין קלע 16 נקודות כמעט בלי לשים לב, וזה בדיוק מה שאוהדי מכבי אוהבים בו (עכשיו רק צריך לסגור את סאגת החוזה החדש שמגיע לו, בלי לתת לה להעיב עליו). טי.ג'יי ליף נותן למכבי כל כך הרבה אוויר בעמדה 4 (11 נקודות ב-13 דקות), וזו אולי הבשורה הכי לא מדוברת, והכי חשובה, של החודש הזה שלה לקראת מחזור הפתיחה נגד וילרבאן.
ויש עוד ניצנים של בשורה, אפילו שזה עוד ממש מוקדם להכריז עליה: בהמשך ישיר לסדרת הגמר של העונה הקודמת, קיים בסיס הגיוני לחשוב שמכבי הנוכחית תקבל גם צורה של קבוצת הגנה סבירה ומעלה, שיודעת ללחוץ ולחטוף. זה עדיין לא יעזור לה להיאבק על הפלייאוף אם תיאלץ לשחק גם העונה מחוץ להיכל, וזו הסוגיה שתכריע כנראה עד כמה רחוק היא באמת תוכל להגיע.
זה היה סיום מושלם לתקופת ההכנה הקצרה מדי של מכבי, במשחק שאי אפשר להסיק ממנו אפילו רבע מסקנה על הפועל תל אביב של היורוליג. בעוד שמכבי נכנסת לעונה החדשה בערך עם אותו סגל - למרות שלושה חיסורים משמעותיים אמש (ג'ימי קלארק, דניאל תייס ואושיי בריסט) - הפועל שהופיעה למשחק הזה היא אפילו לא 50% מקבוצת היורוליג של המועדון בעונה הקרובה.
אבל עופר ינאי, שבחר להישאר על הכיסא שלו בהיכל בזמן ההנפה של מכבי גם הרבה אחרי שאחרוני אוהדי הפועל עזבו את היציע, מזהה היטב בחושיו החדים את הלך הרוח מסביב לקבוצה. הוא מבין שישראל עושה לה רע, שהקהל לא בא, שהישראלים המיובשים לא יראו כנראה אפילו דקת פרקט ביורוליג, ושגם העונה את ההצלחה בזירה האירופית ובכלל יגדירו 12 (!) השחקנים הזרים. ושזה לא צריך להיות ככה.
כי גם אם תהיה הצלחה כזו, היא לא תטשטש הפעם את הכישלון של עונה בלי אליפות. ההחלטה ההרפתקנית של הפועל לבנות שוב שתי קבוצות לשתי מדינות תעמוד בקרוב למבחן מכריע נוסף, כנראה אחרון. אוהדי הפועל כבר מבינים את זה, ואתמול היו שאמרו את דעתם (שוב) לאיטודיס.
כמו דייויד פדרמן ז"ל, ייתכן שגם ינאי התחיל לשמוע אתמול בהיכל את הקולות. למזלה של הפועל, כבר בשבוע הבא תל אביב שוב תתחלף בשקט הממכר של סופיה.