הליו וארלה, שחקן מכבי תל אביב, הוכיח השבוע עד כמה משמעותית בכדורגל היא עמדת הקיצוני השמאלי. ההצגה שנתן בבאר-שבע הובילה את מכבי לניצחונה הגדול בתוצאה 1:4.
וארלה הזכיר לי שממש באותו איצטדיון כיכב בעבר עוד קיצוני שמאלי מעולה, הלא הוא הניגרי טוני וואקמה. קבוצתו, הפועל באר שבע, הייתה בשיא כוחה, וטוני נחשב אז בעיני לשחקן הכדורגל הטוב שבליגת העל.
הוא היה סופרסטאר שבזכות יכולתו האישית הגבוהה הצליח לייצר לעצמו את יכולת הבחירה שבין מסירה טובה, לבעיטה לעבר השער. ההגנות סבלו ממנו סבל נוראי, ובאר שבע חגגה בשערים שהבקיע, ובשערים שבישל.
במקרה, נפל לידי טור שבו התייחסתי לניצחונה של הפועל באר שבע 1:2 על קבוצת מאריבור בשנת 2017. כתבתי בו "ששחקן אחד, יותר מאחרים, הוביל את הפועל לניצחון הבית - וזהו טוני וואקמה. הוא שובר השיוויון האמיתי, ויכולתו לשנות מהירויות היא חוויה בפני עצמה. המגן ששמר עליו היה לא פעם אומלל וחסר אונים", עד כאן סוף ציטוט.
ביום שני השבוע ראיתי קיצוני שמאלי נפלא אחר, הליו וארלה, שכבר בדקה הראשונה הכניע את רשת האלופה והעניק למכבי תל אביב יתרון מוקדם של 0:1. וארלה שיחק הקיץ במדיה של נבחרת כף וורדה במונדיאל 2026, והגדיל עשות כשהבקיע את שער השיוויון לזכותה לרשת אורוגוואי וחתם בכך את תוצאת המשחק בתיקו של 2:2.
כנראה שההשתתפות במשחקי גביע העולם עשתה לו טוב והגבירה את ביטחונו האישי בביצועיו. מול הפועל באר שבע נתן וארלה הצגה מעולה, והיה למעשה השחקן שחגג לאורך הקו כמעט בכל פעם שהכדור הגיע לעברו. אמנם אנחנו רק בתחילתה של העונה, אך אם יוכל להתמיד באותה יכולת, תרומתו להישגיה של קבוצתו, מכבי תל אביב, לא תסולא בפז.