על האש
ספטמבר נחשב ל"חודש הכאב הבינלאומי". מכבי תל אביב ניצלה אותו כדי להכאיב למתחרה בולטת שלה ולאיים בכאב מתמשך על כל הליגה. הניצחון המשכנע 1:4 בטרנר הבהיר כבר במחזור השלישי שמחזיקת הגביע ולא האלופה היא ה-Team to beat לעונת 2026/27. וזה קרה בעיקר בזכות עלייה דרסטית במפלס האינטליגנציה.
דור פרץ הפך למכונת שערים והליו וארלה הוא מפלצת בהתהוות, אבל את זה כבר ראינו בשלהי העונה שעברה. ההצטרפות של גבי קניקובסקי וג'יימס טברנייר היא שמעניקה למכבי תל אביב יתרון משמעותי על הטוענות לכתר, בטח בכל הנוגע להבנת המשחק וראיית המרחב. הרכש מפרנצווארוש שינה את המשחק במהלך אחד חכם אחרי 45 שניות בלי לגעת בכלל בכדור, ולאחר מכן בנה כמעט כל התקפת מעבר של הצהובים, בזמן שהמגן האנגלי כיוון וניווט מצד ימין כאילו גדל בקרית שלום.
שניהם הופכים את האחרים לטובים יותר, מסייעים להסתיר נקודות תורפה ובניגוד לשחקני חיזוק אחרים (כמו למשל וארלה שהגיע בתחילת ספטמבר אשתקד) לא זקוקים לזמן התאקלמות. הרי קניקובסקי חזר הביתה וטברנייר מספיק מנוסה כדי להרגיש מיד בבית. חוכמה, בינת ודעת חסרו למכבי תל אביב בשלבים רבים בעונה שעברה, ונראה שהחלל הזה מולא בהצלחה. במקרה הזה: יש שכל - אין דאגות.
על הדרך
מכבי חיפה יכולה רק להתפלל להתאקלמות מהירה של רכש ספטמבר שלה. למרות שרשרת הטעויות בבניית הסגל, יכולת דלה וקבוצה לא מחוברת, שחקן אחד מציב אותה בעמדה סבירה אחרי שלושה מחזורים. ברוניניו, שהיה מעורב בכל חמשת השערים של הירוקים העונה (הבקיע שלושה, בישל אחד והשיג פנדל בהפסד למכבי תל אביב), אחראי לבדו לשש הנקודות בקופה של ברק בכר. אבל זו בדיוק הבעיה: הוא לבד.
למכבי חיפה של מחזורי הפתיחה לא היה משחק אגפים. היא כמעט לא מייצרת דבר מהצדדים - לא דרך המגנים ולא דרך שחקני הכנף - וזה לא משנה אם המערך הוא 4-3-3 או 3-4-3. האפקט זהה. אין איום מהכנפיים ואין מי שיפעיל את החלוץ, פרט לברוניניו. זו דלילות התקפית שמזכירה את הימים המשמימים של העונות הפיננסיות בשלהי שנות ה-90'.
ברוניניו נואש לעזרה ומכבי חיפה שמה את כל יהבה על פדרו ברזאו. ברור שמדובר באלתור והוא כלל לא היה מגיע אלמלא הפציעה של מנואל בנסון, אבל כרגע הוא היחיד שיכול להוסיף יצירתיות וגיוון התקפי. אולי אם הוא ישפיע מיידית בצד ימין, גם קנג'י גורה יוכל לחזור לעניינים ולכדרר בצורה קצת יותר תכליתית בשמאל. ואם לא, אז גם תקרת הגג של המקום החמישי עלולה לקרוס שתי קומות לכיוון הפלייאוף התחתון.
על הדבש
בעונה שעברה נכתב כאן לא אחת על ההתפתחות ההדרגתית של הפועל תל אביב. לא הייתה קפיצה מעל הפופיק, לא שימוש מופרז בכסף של משפחת ספרא ולא הצהרות מרחיקות לכת. אליניב ברדה בנה בסיס חזק לאחר העלייה, יצר כוח הרתעה ממשי בבלומפילד, השיג ניצחונות יוקרתיים על הגדולות ושבר את הנאחס ארוך השנים בדרבי.
המגמה הזו נמשכת גם ב-2026/27, לקראת קריאת תיגר אמיתית על האליפות. הקמפיין האירופי, ובעיקר צמד המשחקים מול אטאלנטה, לימדו עד כמה עוצמתית הפועל תל אביב. ואם ההגנה שלה הצליחה להגביל כך את ההתקפה של אחת הקבוצות הבכירות באיטליה, אין סיבה שזה לא יקרה בליגת העל. הפועל תל אביב לא רק שלא סופגת, היא בקושי מאפשרת ליריבות להגיע למצבים.
לאור השינויים בבאר שבע, לברדה יש כרגע את הקבוצה הכי פיזית בליגה, עם צמד בלמים וצמד קשרים שמעניקים לאסף צור שתי שכבות הגנה הרמטיות. האקספלוסיביות של דגלאס אווסו וההתקדמות המרשימה של רועי אלקוקין גם הופכות אותה למגוונת יותר בהתקפה. עכשיו, אין כמו דרבי כדי להכריז על מועמדות רשמית לתואר.
על העוקץ
הפסד ביתי אחד היה להפועל באר שבע לאורך כל העונה שעברה. זו אמנם הייתה תבוסה 5:2 מול מכבי חיפה, אבל זה קרה במחזור האחרון שהיה לפרוטוקול בלבד - אחרי הבטחת האליפות ושלושה ימים לפני גמר הגביע. ובעיקר, זה היה ללא קינגס קאנגווה, לוקאס ונטורה ואליאל פרץ. כך גם הקריסה אמש בטרנר מול מכבי תל אביב.
לעזיבה של קאנגווה אין פתרון (אלא אם אמנקווה פורסון יוכיח אחרת) והפציעה המוקדמת של ונטורה הזכירה שאין אף קשר אחורי אחר בסגל. האדום המטופש של פרץ (שוב על דיבורים, כמו נגד סבאח) כבר הותיר את האלופה ללא אף אחד מוורידי הלב שלה. וכשהלב לא פועם, התוצאה היא אחת. כואבת במיוחד.
שלישיית הקישור הייתה היתרון המובהק של הפועל באר שבע על כל היריבות. זה היה מקור הכוח לפני שתי עונות וביתר שאת בעונה שעברה, בדרך להנפת הצלחת. עכשיו כבר אי אפשר להגיד את זה, ופה מסתתר האתגר הכי גדול של רן קוז'וך. הוא כבר בפיגור חמש נקודות משתי התל אביביות, יצטרך לרדוף אחריהן תוך כדי קמפיין אירופי מפרך של שמונה משחקי חוץ, ובמקביל גם לשקם את הלב. פתרונות מלאכותיים לא יעבדו כאן. בלי זה, הפועל באר שבע שלו תהיה הראשונה מאז עירוני קרית שמונה ב-2012 שלא זוכה באליפות נוספת.