אין כמו סטוץ עם הקהל האדום כדי להחזיר את התשוקה לכדורגל

וזכרוני הראשון אם יופייה של שירת אוהדי הפועל אינו מטעה אותי: הביקור הראשון שלי באצטדיון בלומפילד, כשאני כבר בתיכון - וברזומה שלי, כנער חיפאי, יש הרבה קריית חיים, קצת קריית אליעזר וכמעט כל מגרש כדורגל בארץ, מאשקלון ורמלה, ועד נצרת-עילית ועכו (הפועל חיפה שלי חזרה בסוף אותה עונה לליגה הלאומית אחרי שלוש שנים בארצית).

מה הביא אותי לשם? לא ברור. הפועל תל אביב מעולם לא הייתה הקבוצה שלי, אבל היא הייתה - ועוד איך, הקבוצה שלנו. הקבוצה של המחנה, הדגל של ארץ ישראל הישנה והטובה, כמו שרצינו להאמין שהתקיימה פעם.

הפועל הייתה הקבוצה של ההסתדרות. זו הייתה אולי מסואבת ורעה, אבל במדינה שמתנתקת משורשיה, היא הייתה לפחות הרעה "שלנו". הלבישו על זה את הכתיבה המופתית של עלי מוהר, את קול הקטיפה של אריק איינשטיין, את המאבק על מקום ברכבים שיצאו מהקיבוצים ליפו בשבתות, מעין-זיון ועד אילות, את דיוקנו המזוקן של צ'ה גווארה - ותקבלו את השמאל-מודל המושלמת.

עם המטען הרגשי הזה הגעתי בפעם הראשונה למשחק העונה הראשון של עונת 1983-1984, מחזור 14, שהפגיש את הפועל תל אביב עם בית"ר ירושלים. המארחת רצתה לחדש ימיה כקדם, האורחת - אליפות ראשונה.

מהמשחק ההוא שהסתיים בתוצאה של 3-2 לבית"ר, אני זוכר כמה דברים: שמוריס ז'אנו כבש צמד להפועל, או שלבית"ר הבקיעו שלושה סמלים: חנן אזולאי, דני נוימן והגדול מכולם (גם בעיני אוהד הפועל חיפה כמוני) - אורי מלמיליאן ומעל לכל, הזיכרון החשוב מכולם, שהפך לתובנה שמחזיקה מעמד עד היום: אין בישראל מקום שטוב לראות בו כדורגל כמו אצטדיון בלומפילד.

טדי גדול ממנו, סמי עופר חדיש ממנו, אבל דווקא בקערה-לשעבר שהפכה לאמורפיה ארכיטקטונית מכוערת יש קסם מיוחד. אני לא קשיש מספיק כדי לדעת אם כך היה גם ב"באסה" שנהרס ב-1962 ועל חורבותיו הוקם בלומפילד, אבל האקוסטיקה המיוחדת שמתפשטת מהמגרש הזה דרך כל אזור המוסכים ועד לדרך סלמה, הייתה לבלומפילד הישן ועברה בירושה גם לחדש.

תכף נעבור לאיתות שקיבלנו מבלומפילד החדש, אבל אי אפשר בלי משפט על הזיכרון ההוא, כי שני דברים לקחתי מביקור הבכורה שלי בבלומפילד, לפני כמעט 43 שנים: הראשון הוא שיש בישראל עוד שבט שלא הכרתי, כזה שממש לא מתרפק על ארץ ישראל הישנה - שהייתה טובה בשבילי, אבל רעה ומדכאת בשבילו.

השני הוא שאיזה יופי זה כדורגל, כי באותה עונה, במחזור ה-29, נערך אותו משחק, הפעם בימק"א שביציעיו ישבו אוהדים נרגשים בצהוב, עם בקבוקי יין-נתזים זול שכינינו אז בשם המחייב "שמפנייה" - ומי שחגגה בסוף אליפות ראשונה הייתה דווקא... מכבי חיפה! הקבוצה שכלל לא הייתה בתמונת המאבק בסיבוב הראשון של העונה.

במנהרת הזמן לליל אמש: על המשחק הזה היה כתוב "הפועל" עוד בטרם החל. אולי זו התבוסה המפתיעה באותו המגרש למכבי נתניה, במחזור הפתיחה, שגרמה לבית"ר להיראות חצי-כוח עוד בחימום. גם הקהל הצהוב נראה קצת עייף: כן, היו כמה פעמים שבהם ספרתי ביצוע מרגש ל"אוהב מכל הלב", אבל בחלקים רבים מדי חיפו המתופפים (אלה של בית"ר הם ללא ספק הכי טובים בארץ) על שירה דהויה משהו, שיוצאת אולי מהגרון אבל לא מהלב.

לעומת זאת, ביציעים 2 עד 8 (כולל), קרנבל בנח"ל קרנבל. הקדמתי ואמרתי שהפועל תל אביב אינה הקבוצה שלי, אבל גם כאוהד הפועל חיפה עלי להודות שיש בכדורגל הישראלי מעט מאוד מחזות יפים כמו יציע גועש, מלא באוהדי הפועל תל אביב שלא מפסיקים לשיר.

שנדבר קצת על "פירוטכניקה"? ובכן היחס שלי הוא דו-ערכי. כן זה מסוכן וברור שאם וכאשר יקרה אסון, כל האפקט הוויזואלי לא יהיה שווה כלום, אבל רבאק - זה מרהיב.

מופע הזיקוקים של אוהדי הפועל תל אביב אמש היה משהו שקשה היה להסיר ממנו את המבט, עת בחסות שלט התלייה עפו זיקוקים, התפוצצו חזיזים ודלקו נורים. אז נזכיר עוד פעם שזה אסור וזה דוחה את פתיחת המשחק ועלול לגרום אסונות שהקטן בהם יהיה ביטול משחקים, אבל מול כל אלה יש לי להציב, בכל זאת, שלוש מילים: ככה פותחים עונה.

עכשיו אני חייב להוריד: לא לקהל חלילה, אבל לתחושה שקיבלה ביטוי בסוף המשחק, כשניסיתי להיזכר איפה העמדתי את האופנוע ושמעתי אוהדים אדומים מאושרים נפרדים אלה מאלה במשפטים כמו "אינשאללה השנה אליפות".

מה אגיד לכם חברים? קודם כל אברך אתכם על שחזרתם לשיח, אפילו הוא רק תיאורטי, שבו המילה "אליפות" היא בכלל אופציה. רק שאם זה היה אמש דרבי, נניח, הייתם מקבלים שלוש חתיכות עוד לפני שהייתם שמים את הראשון - ואני רחוק מלהיות אוהד של מכבי תל אביב.

כלומר, זה לא שאין להפועל איכויות, אבל ספרתי אמש כמה שגיאות פטאליות בהגנה (לצד דקות ארוכות מדי של חוסר יוזמה בחלק הקדמי), שקבוצה פחות מפורקת מבית"ר ירושלים הייתה חייבת לנצל בצורה טובה יותר.

אז זה מאוד מפתה לפנטז על אליפות, בטח אחרי משחק שהיה קרוב יותר ל-4 ואפילו 5 או 6-0 מאשר ל-3-1, אבל לצד רגעי אושר לקהל, אני בטוח שאליניב ברדה מצא גם לא מעט סיבות לדאגה, בקבוצה שרק לפני כמה ימים (עת פגשה קבוצת כדורגל אמיתית כמו הפועל חיפה...!) סיימה את משחק הבכורה שלה בתיקו מאופס.

הזכרנו כבר את העובדה שמשחק בין הפועל לבית"ר הוא קרב בין שני שבטים. יהודה וישראל. אמנם החלוקה אינה כה מובהקת כפי שמקובל לחשוב (בשכונה שלי בלב תל אביב גרים כמה אוהדים שרופים של בית"ר: פותחים את הבוקר בקפה השכונתי, שותים במנזר, מספרים בהתלהבות על הנסיעה הקרובה לביאנלה ו... בערב עולים לטדי עם צעיף צהוב שדופק על החלון כל הדרך מזרחה על כביש 1).

ובכל זאת, בעידן של ר"ב נגד רל"ב, אפשר להעריך שלו היו הבחירות מתקיימות אמש בשערים 10-11, היה גוש נתניהו זוכה ב-90% מהקולות, בעוד שבשערים האחרים הוא היה מובס כמו הקבוצה "שלו" על הדשא.

חיפשתי סימנים לכל זה אמש בבלומפילד ולא מצאתי. כלומר, אם מישהו חשב שמפגש שכזה ערב מערכת בחירות טעונה, יהיה לוהט יותר מאשר בדרך כלל, הרי שהוא התבדה: הפוליטיקה, בניגוד לפירוטכניקה של אוהדי הפועל, לא עברה אמש את הבידוק הביטחוני בשערי בלומפילד - וטוב שכך.

מאחר שאני גר בין הכרם לחוף הים, מרחק של 5 דקות רכיבה על אופנוע (אפילו בעומס שאחרי משחק) מבלומפילד, הספקתי לראות בטלוויזיה ריאיון עם עומר אצילי.

הוא טען שבית"ר דווקא פתחה טוב (כנראה לא היינו באותו המשחק) ושההפסד לנתניה "ישב" עליהם. עוד הוסיף אצילי שהקבוצה, שנבנתה על השלד האיכותי של השנה שעברה היא טובה.

הרשו לי לפקפק: בבית"ר של העונה שעברה, שהייתה מלהיבה (אבל לא מספיק יציבה כדי לרוץ לאליפות עד הסוף), הייתה טמונה הבטחה גדולה. ההבטחה הזו הופרה בגסות לא על הדשא, כי אם בקומת ההנהלה. הקבוצה שנראתה אמש על הדשא בבלומפילד היא אולי טובה על הנייר, אבל מפורקת על המגרש.

לכן אולי לא פלא שהדקות היחידות שבהן נראו אוהדי בית"ר נלהבים אתמול, היו הדקות שבהן ניסו השחקנים להתקרב לשער 11 כדי להודות להם, למרות התבוסה...

אוהדים אינם גורם מקצועי, אבל אין כמותם כדי להרגיש דופק של קבוצה, וייב, מומנטום - תקראו לזה איך שאתם רוצים. והמומנטום של בית"ר הוא כה שלילי כרגע, עד שכל משחק מעתה עבור אלמוג כהן הוא גמר גביע וכל הפסד נוסף עלול להיות מבחינתו גם האחרון - תודו שזה הלך רוח מוזר לטבול בו תפוח בדבש.