הריאיון של חזיזה היה כואב. זהו סיפורה של מכבי חיפה

כשדולב חזיזה ישב באולפן ערוץ הספורט ודיבר עם דני ענבר על הפרידה ממכבי חיפה, היה קשה שלא להרגיש כאב. לא בגלל עצם העזיבה. הרי כדורגל הוא עסק, שחקנים באים והולכים. אלא בעיקר בגלל הדרך בה זה נעשה לאחר 7 שנים במועדון.

לאחר עשור "שחור" שבו המועדון איבד חלק גדול מזהותו, דולב חזיזה הגיע וסיפק בדיוק את מה שהאוהדים ייחלו לו. שחקן עם אש בעיניים, חוצפה חיובית, חוסר פחד, תשוקה גדולה וכדורגל שמח. בקיצור, שחקן נשמה, כזה שנתן מעל ומעבר עבור הקבוצה. וששומעים אותו מספר איך הראו לו את הדרך החוצה, אין אוהד שלא חש הזדהות עם הכאב והבושה. "מי קובע במכבי חיפה?", נשאל חזיזה, וענה במהירות: "הלב רוצה להאמין שברק, הראש אומר ליאור". תשובה שמבהירה את מצבה העגום של הקבוצה.

אז דולב חזיזה בחוץ, עלי מוחמד נמצא בסימן שאלה, וגיא מלמד, מלך השערים של מכבי חיפה בעונה שעברה, נקשר לאחרונה למעבר אפשרי למכבי תל אביב, הקבוצה האחרונה שאוהדי מכבי חיפה רוצים לחזק. הם לא "אחיינים של מסי" אבל מקצועית אפשר להתווכח על כל אחד מהם. אך כשמחברים את הנקודות מתקבלת תחושה לא נוחה. נראה שבמועדון לא מעוניינים בשחקנים משפיעים או דעתנים, ומוותרים בקלות על אלו שהקהל מחובר אליהם, כאלה שנתנו משהו עבור הקבוצה בשנים האחרונות. וזה כבר לא רק רפאלוב, זו מכבי חיפה כולה שאיבדה את הדרך ואת הזהות.

אין ויכוח על ליאור רפאלוב השחקן. אך חשוב לזכור: שחקן גדול, ככל שיהיה, לא הופך ביום אחד למנהל מקצועי מוכשר. רפאלוב פרש ממשחק פעיל, עבר לתפקיד מקצועי במועדון, ותוך זמן קצר קיבל את המפתחות כמנהל הספורטיבי ללא שום ניסיון קודם בניהול, בבניית סגל או בקבלת החלטות מסוג זה. מכבי חיפה, כך נראה, הפכה למעבדת הניסויים שלו. בשנתיים האחרונות הצטברו הבעיות והבולטות שבהן הן הניהול המקצועי והרכש הזר.

הקיץ הגיעו למועדון שחקנים שאמורים היו לשדרג את הקבוצה. ברוניניו תמורת כ-1.6 מיליון יורו, נייג'ל לונווייק תמורת כחצי מיליון ליש"ט, נובאקוביץ' לאחר תקופה ללא קבוצה, ו"צונאמי" מהליגה השנייה בטורקיה. לצדם הצטרפו גם עומרי גלזר ויאיר מרדכי. חלקם עוד עשויים להצליח, אך מנהל מקצועי לא נמדד בשאלה אם שחקן "אולי" יצליח, אלא באיכות ההחלטות ובכישוריו לזהות מראש מי באמת מתאים למועדון. ונכון לעכשיו, למעט ברוניניו, נראה שאף אחד מהם לא מתאים לקבוצה בסדר גודל כזה.

פעם במכבי חיפה נדמה היה שכולם יודעים בדיוק מי צריך לייצג את המועדון. לא רק מי השחקן הטוב ביותר, אלא מי שמבין את משמעות הסמל. מי שיודע שבדרבי חייבים לנצח, שמול מכבי תל אביב אסור להפסיד ועם החולצה הירוקה לא משחקים רק עם הרגליים אלא בעיקר עם הלב.

אלא שמאז כניסתו של רפאלוב לתפקיד בכפר גלים, חזיזה מתאר תחושה אחרת, קרה ומנוכרת. עזיבתו של גיא צרפתי, עוזרו של ברק בכר ואחד האנשים הקרובים אליו, הייתה מבחינתו נורה אדומה. "ברגע שהוא לא נשאר, זה אומר הרבה. באותה דרך שבה אותי 'קיפלו', עשו את זה לדרור שמשון עם הזנב בין הרגליים ובצורה שלא מכבדת. לא מגיע לו, בטח לא עם הכתבות שיצאו", סיפר.

גם הסיפור האישי של חזיזה המחיש עד כמה התקשורת הפכה לחלק בלתי נפרד מההתנהלות הפנימית. לאחר שליאור הודיע לו כי אינו בתכניות למחנה האימונים, חלפו דקות ספורות עד שהדבר דלף לתקשורת. אשתו גילתה שהוא נשאר בארץ דרך הודעות פוש שקיבלה מאתרי הספורט.

אבל הדוגמה שממחישה יותר מכל את התחושה במועדון היא המקרה של שחקן הנוער. חזיזה סיפר כי לאחר תקופה פחות טובה, החלו כתבים לטעון כי יש שחקן בנוער שחייב לפתוח בהרכב בשבת, אף שבכלל לא התאמן עם הבוגרים. חזיזה לא התנגד עקרונית ("מי שטוב, שישחק"), אך ציין שעד יום שלישי השחקן עוד לא התאמן עם הקבוצה, בשעה שחברים כבר שלחו לו הודעות על כך שהילד צפוי לפתוח. ברביעי ובחמישי הוא פתאום התאמן, בשבת כבר פתח בהרכב. כשמקשיבים לחזיזה, קשה להתייחס למקרים האלה כאירועים נקודתיים. ביחד הם מציירים תמונה של מועדון שהפך פחות אישי, פחות מחובר וכזה שמרחקו מהאוהדים ביציע הולך וגדל.

מעבר להיותו שחקן משמעותי בחדר ההלבשה ואהוב הקהל, חזיזה שימש כקפטן הקבוצה בשנתיים האחרונות. הדבר גרם לרבים לתהות מי יענוד את הסרט מסגל השחקנים הנוכחי. שאלה שמקבלת משמעות כבדה יותר דווקא עכשיו, כשמסתכלים על הדרך שבה מכבי חיפה מתרחקת מהזהות שהייתה טבועה בה שנים.

והתשובה הגיעה ביולי האחרון. מכבי חיפה שמה את הסרט על קנג'י גורה, זר שהתאזרח וכנראה לא השלים עדיין 365 יום בארץ. כמובן שאין פה ביקורת על השחקן, אלא על הסמליות של ההחלטה שגיבש הצוות המקצועי בראשות ליאור רפאלוב. סרט הקפטן של מכבי חיפה אמור להיות הרבה יותר מסרט על היד. הוא צריך לייצג חיבור, מנהיגות, היסטוריה וזהות. את הקשר בין חדר ההלבשה ליציע, ואת ההבנה שיש חולצה ירוקה שלא מספיק רק ללבוש, צריך להבין מה ואת מי היא מייצגת.

אז כשאתה נותן את הסרט למי שרק הגיע, בזמן ששחקנים שהיו חלק מהלב של המועדון נדחקים החוצה, קשה שלא לתהות מה השתנה בדרך. ואז חוזרים לדולב חזיזה. ואולי זו בדיוק הסיבה שהראיון שלו היה כל כך כואב. במשך 7 שנים הוא היה בדיוק מה שמכבי חיפה הייתה צריכה. לא רק שחקן, אלא דמות שהקהל יכול להזדהות איתה. הוא לא היה מושלם, רחוק מזה, אבל הוא היה מחובר. והקהל הרגיש את זה.

כי אוהדים לא מזדהים עם השחקנים הכי טובים. הם מתחברים למי שהם מרגישים שהוא אחד מהם, כזה שרוצים לצאת איתו לקרב. לכן לשמוע את חזיזה מספר על הדרך שבה נפרד מהמועדון היה הרבה מעבר לעוד סיפור על שחקן שלא קיבל חוזה. זו הייתה הצצה לאופן שבו מועדון בוחר להיפרד ממי שהיה חלק משמעותי מהפנים שלו בשנים האחרונות. ולפעמים, הדרך שבה אתה נפרד מאדם שהיה חשוב לך אומרת לא פחות מההחלטה להיפרד ממנו.

ליאור רפאלוב צריך לתת תשובות על הרכש, על בניית הסגל ועל ההחלטות המקצועיות. זה התפקיד שלו ועל הדברים האלה הוא ייבחן. אבל מכבי חיפה צריכה לשאול את עצמה שאלה גדולה יותר: לא רק איזו קבוצה היא רוצה לבנות, אלא איזה מועדון היא בדרך להיות בשנים הקרובות. כולם יודעים שאפשר להביא זרים, להחליף גם 20 שחקנים או לבנות סגל חדש. אבל דבר אחד אי אפשר לקנות וזו נשמה. ואתמול, כשדולב חזיזה דיבר, היה נדמה שהנשמה הזאת בדיוק היא מה שמכבי חיפה איבדה בדרך.