22:00, דירה קטנה במרכז תל אביב. גבר בן 34 יושב בקצה הסלון ומתייפח בבכי. הגבר הזה הוא אני. האמת היא שזה היה תסריט ידוע מראש. כבר שבוע היה ברור שבשעה הזו אשב ואבכה. אלא שהיו אמורות להיות אלו דמעות של פורקן ושחרור, אושר וגאווה. במקומן הגיעו ייאוש, אכזבה, כעס ועצבות.
כשהידיים על הפנים (במבוכה מבאי הבית), חוויות האוהד יחד עם הקבוצה לאורך השנים חולפות לנגד עיניך. הכאפה מול מאריבור, הרגשות המעורבים נגד סלטיק בטרנר, המסעות באירופה, האכזבות בלאומית, ירידות הליגה השונות.
אחד הרגעים לקוח מבוקר יום ראשון אביבי בשנת 1998. על הדלת נחת עיתון "ידיעות אחרונות", ועל השער שלו הייתה מרוחה תמונה של יוסי בניון ממרר בבכי ונאחז בשוטרים משני צדי גופו. "למה הוא בוכה?", שאלתי אז את אבא שלי. "הוא עצוב כי הפועל באר שבע ירדה ליגה", הוא השיב לי. "גם אתה עצוב?", שאלתי אותו. "קצת", הוא ענה.
סיקור ספורט הוא עניין רצוף קלישאות, כמעט באופן בלתי נמנע, ובכל זאת יש משהו במועדון הפועל באר שבע שלא מאפשר לך לעסוק בו מבלי לדבר בקלישאות, רובן כנראה נכונות. אחת מהן היא קלישאת "איפה היינו".
הפועל באר שבע שלי העניקה לי לאורך חיי את חוויית האוהד השלמה ביותר שאוהד כדורגל יכול לקבל: מדשדוש בווסרמיל המכוער ובליגה הלאומית עם מאות בודדים של משוגעים לדבר, הצלחות ספורדיות לצד כישלונות עלובים, ועד לרנסנס תדמיתי, אליפויות בזו אחר זו, ביקור במגרשים הגדולים באירופה, גביעי מדינה וזכות להיות חלק מקהילה גדולה של קהל צומח, צבעוני ומרגש.
הדיסקליימר הזה לא בא להפחית מעוצמת שברון הלב שאנחנו חווים. זה רגע השבר הגדול ביותר שלי כאוהד הקבוצה. לא היה יכול להיות יותר כואב מזה. אין שום דרך רציונלית להסביר "למה זה קורה דווקא לנו". לא בטוח שעוד תהיה לנו הזדמנות כזו. ובכלל, יש משהו בקבוצה הזו של קוז'וך שמצליח לייצר את הרגעים הכי מאושרים, אבל כשרגע קשה מגיע - הוא הכי קשה ואכזרי שיש.
אבל עכשיו מה עושים? בבואי להתמודד עם הכאב והאובדן, אני מנסה לחזור למקורות, לנסות לברר מה אני יודע על עצמי ועל הקבוצה שאני כל כך אוהב.
הדרך שלי להתמודד עם צער היא לשאול את עצמי - מה הדבר הכי נורא שכבר יכול לקרות? מה המשמעות של הכאב העז שאני חווה? כיצד האובדן הזה ישפיע על המשך הדרך?
כל אדם מתמודד אחרת עם כאב, וכל התמודדות היא נכונה כל עוד היא משרתת את האדם. הדרך שלי להתמודד היא לנסות להיאחז בשביב תקווה, לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות בשביל להסדיר את הנשימה ולשחרר מהמחשבות הרעות. לנסות להציף את הראש בתחושות נעימות ובמחשבות חיוביות.
אם כך, הנה משהו שהקבוצה שלי לימדה אותי - אכזבה גדולה היא אף פעם לא סוף הדרך. אחריה תמיד מגיע סיפור חדש. אחרי ה-6:2 בגמר גביע המדינה חשבנו שהסיפור של המועדון הזה נגמר, שאין לו תסריט לזכות בתואר במדינת ישראל - אחר כך הגיעו שלוש האליפויות ומסעות אירופיים קסומים.
כשאליניב ברדה עזב את הקבוצה אחרי כישלון מביך בגמר גביע המדינה, חשבנו שאין עוד סיכוי לתקומה. וכמובן, אחרי אובדן האליפות השערורייתי ב-2024/25 הרגשנו שאין כבר סיכוי שנראה אליפות בטרנר - קוז'וך חשב אחרת.
בפלייאוף ליגת האלופות של קיץ 2016, סלטיק הגיעה לטרנר. בגלל שער בודד הפועל באר שבע "החמיצה" עלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות. הזיכרון קצר, אבל הייתה תחושה שאנחנו כמועדון לא נצליח לקום מהשבר, שהזדמנות כזו לא תחזור ושדור של שחקנים כזה לא יהיה פה.
בסיום המשחק היה צריך לגרד מן הדשא את השחקנים הבכירים שלנו. ראדי בכה כמו ילד. שבועיים אחר כך הגיע הניצחון הגדול ביותר בתולדות המועדון, 0:2 על אינטר בסן סירו. העונה ההיא נגמרה באליפות עוצמתית, אולי אחת האליפויות הגדולות בתולדות המדינה.
אני לא נאיבי ולא קורא לחבריי להתעלם מן הכאב. אני כן לוקח נשימה עמוקה ומתמלא גאווה על הדרך שעשיתי, על הדרך שעשינו בקיץ הזה, על כל מה שלמדתי מהפועל באר שבע שלי על החיים, על כך שאין תקרת זכוכית ושהצלחה היא בהחלט דבר מושג.
וגם שאכזבה וכישלון לעיתים מבשרים על הצלחה טובה שבפתח. זה הזמן שלנו, האוהדים והמאמן, השחקנים והבעלים, לכתוב סיפור חדש למועדון. נצא מכאן מחוזקים ונייצר חוויות הצלחה נוספות. כשהן יגיעו, זה יהיה מתוק אף יותר.
ביום שבת, מול הפועל רמת גן, נצבע את הרחובות. נשיר הכי חזק שאנחנו יכולים לאלופת המדינה. נדחוף את הקבוצה שלנו, נגיד תודה על מה שהשגנו. נשיר "שידעו כולם, אני אוהב אותך" ונסתכל קדימה. בכל זאת, יש השנה חורף חם.