רעולי פנים עם אלות וסכינים: במקום שבו אין כדורגל לא יהיו חיים

חשבתם פעם למה אנחנו כל כך אוהבים לנסוע לחו"ל? תגידו נופים, אוכל, תרבות או אפילו שופינג וקזינו - אלה מובנים מאליהם. אבל הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו מייחסים לחופשה בחו"ל סממנים של מרגוע, היא לפני הכל, האפשרות להשיל את המעטפת המלחיצה.

זה לא רק היעדר חדשות מדאיגות בכל חצי שעה, אלא בעיקר הפרידה מהצורך לעמוד על המשמר כל העת, להיות דרוך. לא רק בגלל הבחור החשוד ההוא שזרק שקית מוזרה לפח האשפה בתחנת הרכבת - אולי נקרא למאבטח? אלא דריכות מתמדת שמא מישהו מנסה לעקוף אותך בתור, להידחף לפניך בכביש...

שימו לב מה קורה לנו בנתב"ג - עת עגלות הכבודה הופכות למכוניות-מתנגשות, אם לא פיזית, בוודאי מילולית: "אני הייתי פה קודם", "לא נכון אני ראיתי מתי הגעת", "מה אתה מדבר? הנה אפילו תשאל פה את הבחור!".

ואז אתה ממריא ונרגע, רק כדי להתחיל להידחף ולדחוף מחדש עם הנחיתה: בתפיסת מקום סביב חגורת המטען שעליה חגות המזוודות, בתור למונית, בשאטל לחנייה.

עד כאן סממנים הגיוניים, איכשהו. כולנו מכירים אותם, כולנו היינו קורבנות שלהם, חלקנו אף חוטא בהם מדי פעם, ישראליאנה קלאסית שנדמה כי תמיד הייתה כאן.

רק שבעת האחרונה זה הולך ומחריף: פתאום כל ויכוח על מגבת שהונחה על כיסא נוח מסביב לבריכה במלון, מתלהט והופך לקטטה.

מחלוקת על דציבלים של הקריוקי נהייה למלחמת עולם וטרוניה על מישהו שעקף את הילד שלך בתור למגלשת המים גולשת לקרב כיסאות פלסטיק. וכל אלה עוד בצ'יל של החופשה... אז מה נגיד על כדורגל, שתמיד היה מקום קצת עצבני?

בכדורגל התבטאה עליית המדרגה באכזריות לשמה, כפי שראינו רק השבוע עם התנפלות של חבורת ברבריים מאוהדי מכבי תל אביב, חלקם רעולי פנים וחמושים בנשק קר, על חסרי-ישע, אוהדי הפועל ירושלים.

כמה מחבריי הטובים ביותר הם אוהדי מכבי תל אביב, רובם אנשים מקסימים שלעולם לא ירימו יד על אדם, בטח לא בגלל אהדתו לקבוצה אחרת.

לא מדובר בקדושים: כמו כל אוהדים מסורים הם יקללו קצת בדרבי, אולי יסחפו פה ושם לשירים שמילותיהם אינן בדיוק מתאימות לזמירות של שבת, אבל הם לעולם לא יחצו את הקו הברור שבין כל אלה לאלימות פיזית.

אני כותב את הדברים לבל יחשוד מישהו שיש לי משהו נגד מכבי תל אביב ואוהדיה. רק שלכל קהל גדול שמונה עשרות אלפי אוהדים, יש כמה גוונים - חלקם משתייך לקבוצות מאורגנות של חוליגנים שלא ראויים להיקרא "אוהדים".

המראות בסיום המשחק בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב היו מחרידים. מצד אחד אוהדים של קבוצה קטנה, לא אלימה בעליל, שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום (אחרי שספגו תבוסה במגרש). מצד שני חבורה של חלאות אדם, מצוידים בנשק קר (אלות) שהוכן מראש כדי שישתמשו בו בתגרה - לא חשוב על מה. עבורם האורגיה האלימה היא האפטר-פארטי של הניצחון במגרש.

כל מופע של אלימות הוא דוחה באשר הוא, אבל המראות הפעם היו דוחים במיוחד. לא שזה תירוץ לאלימות, אבל הפעם נעדר גם גורם מחולל מהאירוע: נניח שער ניצחון דרמטי ושנוי במחלוקת או מסורת של דם רע בין שני הקהלים (נניח כמו בין בית"ר להפועל תל אביב).

כאמור, גם אלה הם רק תירוצים ולא סיבות של ממש, אבל אפילו אלה לא התקיימו הפעם, עת הלמו התוקפים ללא רחם בבני אדם ששוכבים על הכביש חסרי מגן.

מה יהיה אתם שואלים? ובכן אני כבר יכול לקחת אתכם אל סוף התהליך: יהיו מעט מאוד מעצרים, אם בכלל. יהיו עוד פחות מכך כתבי אישום (שוב, אם בכלל), וגם אם יקרה הבלתי יאומן ומשהו מכל זה יגיע אל בית המשפט, יזכו התוקפים לעונש שלא ייאכף: הרחקה מהמגרשים למשך חצי שנה או במקרה הכי נוקשה - כמה שעות עבודה "למען הציבור".

למה? כי גם לכבוד השופט נראה אך טבעי שבכדורגל "ילכו מכות".

כפי שכבר נכתב, האווירה האלימה ברחוב הישראלי רק מתעצמת סביב מגרש הכדורגל, מקום שבו האמוציות גבוהות ממילא. רק שלא תמיד אלה הרגשות המתפרצים, למשל סביב דרבי חם. לפעמים זו פשוט אגרסיביות, אלימות דחוקה שמאיימת להתפרץ בכל רגע.

הנה דוגמה שאין אוהד כדורגל בישראל שלא מכיר: אבא עם שני ילדים קטנים מגיע למקומו ביציע, בידיו הכרטיסים. את המושבים שלהם תופסים שלושה קופי-אדם, שלא מבינים אפילו מה לא בסדר בזה שהם יושבים במקום של מישהו אחר.

איך זה ייגמר? בדרך כלל בלי אלימות פיזית, אבל עם משפט בנוסח: "לך, לך למוזיאון, יא קוקסינל - חושב שהוא בקונצרט".

סוף האירוע: האבא המבויש בולע את העלבון, הוא בסך הכל מבוגר אחראי עם שני ילדים קטנים והם שלושה בבונים הששים אלי קרב. הוא הולך לשבת במקום אחר, בתקווה שבעל המושב יהיה חלש ממנו - ובלב נשבע שלא לבוא עוד למשחק כדורגל.

הנה לכם תיאוריית "החלון השבור" של הכדורגל הישראלי, אווירה אלימה שנוצרת מאי הקפדה על הדבר הבסיסי ביותר - ישיבה במקום המסומן בכרטיס. אם תהיתם היכן הסדרנים, כנראה שלא הייתם מזמן במשחק כדורגל בישראל.

הסדרנים במגרשים הם לרוב משלימי-הכנסה בסופ"ש, שבאו לעבודה רק כדי להרוויח פרוטות ולחזור הבייתה בשלום. שהם יעשו סדר ביציע? נו באמת.

המדהים הוא שהאלימות בכדורגל היא אינה המצאה ישראלית. לכל היותר היא גרסה עברית של סרט זר. בגרמניה כבר היו בסרט הזה, גם באנגליה. אנחנו רק לקחנו את הסרט הזה, הוספנו לו כתוביות בעברית, אבל כמו מטומטמים אנחנו לא מנסים לשנות את הסוף הרע.

תשאלו את האנגלים מה קורה כאשר מתייחסים לכדורגל כאקס-טריטוריה, כמקום שחלים עליו חוקים אחרים, כתחום שאך "טבעי" הוא שהיצר יהפוך לאלימות - וזו תקסום לחבורות של חוליגניים שאהדת הקבוצה, כביכול, משמשת להם ככיסוי ליצריהם האפלים.

תשאלו את האנגלים מה עלול לקרות כאשר שוטרים מתייחסים לאוהדים כאל בהמות, באים למגרשים רק כדי להרוויח את תעריף סוף השבוע שהמשטרה כופה על הקבוצות - מבלי להעניק כל תמורה. תשאלו את האנגלים מה קורה כאשר בתי המשפט דנים לקולא נאשמים בהתפרעות במגרשים וסביבותיהם, מתוך מחשבה מתנשאת שנו, טוב - הן מדובר בכדורגל.

לאנגלים נדרשה טראומה בדמות אסון הילסבורו בשפילד, עם 96 קורבנות, חלק גדול מהם ילדים ובני נוער, שמתו כתוצאה משילוב קטלני בין התנהגות בהמית של קהל, מתקן גרוע שלא נועד לשרת אירוע תרבות בן זמננו ואדישות משטרתית נוכח הזוועה המתהווה.

ההלם מהאירוע הביא להקמת ועדת טיילור ויישום מסקנות מרחיקות לכת, כמו למשל סגירה מיידית של יציעי העמידה, התקנת טלוויזיות במעגל סגור, חלוקת סמכויות בין גופי סדרנות מקצועיים בתוך המגרשים והמשטרה - עד לשערי הכניסה ומעל לכל אלה: החמרת הענישה כולל עונשי מינימום.

לאנגלים היה מה להפסיד: תרבות כדורגל בת כ-150 שנה, שעמדה על סף הכחדה בגלל אסונות מבית ופרעות של חוליגנים במשחקי חוץ ברחבי אירופה. לנו יש פלאפל.

כי אם ממילא אנחנו מאבדים את החינוך, את הביטחון ואת העתיד - אז מהו כבר הכדורגל, מהי תרבות הספורט שלנו?

ובכן, יש לי חדשות עבור כל מי שרואה את המראות - ובוחר (במודע!) להסב את הראש לצד השני: אוהדים אחרים, בעלי קבוצות, משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, שופטים ונבחרי ציבור.

במקום שבו אין ספורט, אין ולא תהיה גם תרבות, ובמקום שבו אנשים נורמליים לא יכולים ללכת למשחק כדורגל מחשש שמא יתנפלו עליהם חלאות אדם, אי אפשר יהיה גם ללכת ברחובות. תעשו עם המידע הזה מה שאתם רוצים, רק אל תגידו שלא הוזהרתם.