פוטבול, בלאדי הל: איזה כיף שהליגה הטובה בעולם חוזרת

שירה נשמעת מהפאב - והדציבלים שלה עולים בכל פעם שבה הבאונסר שעומד בכניסה פותח את הדלת ללקוח חדש, עוטה פרצוף של "גם אחרי עשרה פיינטים, אל תחשוב אפילו להתעסק אתי".

בחוץ מטפטף למרות שעדיין אוגוסט, והבל פה של בירה עולה מפיו של הבחור שעומד מאחוריך בתור להמבורגר-חתולות שתכף תקבל בלחמנייה (עם המון בצל מטוגן וקטשופ, תגלה שזה אפילו אכיל).

"מה אני יכולה לעשות בשבילך?" מחייכת הסבתא מאחורי דוכן המזכרות ומוסיפה: "לאב" (מצפון לברמינגהם: זה יישמע כמו "לוב"...), בזמן שהבן שלה צועק בקול: "אניט'ינג פור א טאנר" - כלומר, הכל תמורת עשרה פאונד, או כמו שהוא קורא להן "קווידס".

עוד מעט תחצה את השלט שעליו כתוב: "בלי אלכוהול מעבר לנקודה הזאת" ותיאלץ להשליך את כוס הבירה האחרונה לתוך פח אשפה ירוק, שמשני עבריו עומדים "בוביז" - השוטרים עם הכובעים הגבוהים.

תכף הכרטיס שלך יעבור בקרוסלה הצרה וסדרן במעיל צהוב יעזור לך להבין איפה בדיוק נמצא יציע 232-N, כי קצת הלכת לאיבוד, רגע לפני שהכרוז יאמר: "גוד אפטרנון אולד טראפורד" (או אלנד-רואד, או אנפילד, או סנט מרי - אם קפצת לראות את דניאל פרץ) ואתה תיזכר בערגה בימים שבהם הרשימה הפוטנציאלית כללה גם את גודיסון פארק, הייבורי, דל ווייט הארט ליין (רשימה חלקית מאוד).

והלב יתפוצץ מרוב התרגשות, כי כדורגל הוא קודם כל זיכרון, היסטוריה ותרבות - הרבה לפני שמגיעים לקיק-אוף.

קשישים בעלי פז"ם כשלי (כאלה שלא צריכים לקום בקרנות כדי לראות את ה-60 מתקרב), עוד זוכרים בערגה את הימים שבהם אנגליה הייתה שם נרדף לכדורגל.

הזכייה של הנבחרת הלאומית בגביע העולמי עוד הייתה טרייה, הכבד של ג'ורג'י בסט עוד תפקד איכשהו, אם כי כבר קרטע - וביום חמישי בשמונה וחמש דקות, זכינו לתקציר של כמעט שעה מ"משחק השבוע". שביטולו, מדי פעם - ותמיד בלי התראה מוקדמת, היווה השראה למערכון המפורסם ההוא של חבורת "לול" עם אריק איינשטיין, אורי זוהר וטליה שפירא, כולם כבר ז"ל.

הם קיבלו במקום תקציר של מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול, שידור של האופרה "לה מרמור" - ובתגובה ריסקו את הטלוויזיה עם פטיש.

לטובת הקוראים הצעירים יותר, אלה שגדלו אחרי דור המדבר, אזכיר שהשידורים אז היו בשחור-לבן, שהיה למעשה חמישים גוונים של אפור, כך שאם מנצ'סטר סיטי למשל, אירחה במיין-רואד את וולבס - המארחת בתכלת והאורחת בכתום - אי אפשר היה להבדיל בין שחקני הקבוצות היריבות. לא הבדלנו, ועדיין התלהבנו מכל פריים.

התקצירים הערוכים ששודרו בישראל היו, בדרך כלל, בני כמעט שבועיים ומי שחיפש חדשות עדכניות על המועדון שלו, נאלץ לחכות בערך יומיים ולחפש אותן בתחתית הכפולה שנקראה "מעריב לספורטאים", עוד בימים שבהם היה, כפי שנכתב מתחת ללוגו: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה".

כבר הסגרתי את עצמי: עבורי הכדורגל האנגלי הוא קודם כל זיכרון, שלא לומר געגוע, לימים שבהם ראיתי את העולם - ולא רק את זה שבטלוויזיה, בשחור ולבן, לפני שהבנתי שכולו שטח אחד אפור גדול.

בעצם - זו מהות הכדורגל עבור אנשים מבוגרים, אפילו אם הם צעירים ממני בשניים-שלושה עשורים: לרגע אחד העולם מפסיק להיות שטח אפור ומקבל צבע של טובים ורעים.

זה יכול להיות הכחול של צ'לסי והפועל פתח תקווה נגד הלבן של לידס ומכבי פתח תקווה. זה יכול להיות האדום של ליברפול ומנצ'סטר יונייטד או הפועל (במקרה שלי, חיפה) נגד הצהוב של מכבי תל אביב או נוריץ' - כל אחד והצבע שלו, כל אחד והאהבה היחידה בחייו, מלבד אמא (שגם היא הופכת עם השנים, בדרך הטבע, מהוויה לזיכרון וגעגוע), שאותה לא יחליף לעולם.

היו שנים שבהם התווכחו כאן על זהות הליגה הטובה בעולם: באמצע שנות השמונים ועד לאמצע שנות התשעים, היו מי שנשבעו בשמה של הסריה א' האיטלקית.

אחר כך, כשלמדנו להגיד בטעות "סופר קלאסיקו" (במקום רק "קלאסיקו") דיברו פה בשבחה של ה"לה-ליגה" - והיו גם את המעצבנים ההם שהיו מזכירים בכל ויכוח שכזה: "הבונדס ליגה היא הכי התקפית".

ובכן, בשנים האחרונות תם הוויכוח. כדורגל איטלקי זה נחמד, אבל לך תצפה במשחק שבו אפילו המקומיים לא ממלאים את האצטדיון.

כדורגל ספרדי הוא אחלה, אבל שיקום כל מי שצפה לאחרונה ב-90 דקות מלאות שלא כוללות את השמות ריאל מדריד או בארסה (אתם יודעים מה? קחו גם אתלטיקו מדריד. עלי) - כי עם כל הכבוד לדרבי של הבאסקים בין סוסידאד לבילבאו, הוא אפילו לא סיבה לבדוק תוצאה בפרסומות של "דה-וויס" וכשהנבחרת של סטטיק ב"רשת 13" מעניינת יותר מזו של אתלטיק בבילבאו, סימן שהכדורגל הוא לא להיט.

על גרמניה אני כבר בכלל לא מדבר. כן, פעם בכמה שנים מבליחה איזו דורטמונד או לברקוזן או לייפציג,אבל בתכל'ס, בשביל שתהיה אלופה אחרת, באיירן מינכן חייבת להיות בעונה רעה במיוחד.

לעומת זאת הפרמיירליג היא תמיד פצצה לחיבור: ארסנל יכולה לרוץ לאליפות - וליפול מול האל סיטי. מנצ'סטר סיטי יכולה לטרוף את אירופה, אבל לקבל בראש מקריסטל פאלאס והקרב על בריטניה, זה שבין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, יהיה תמיד משחק שלא נושמים בו, גם אם שתי הקבוצות רחוקות ממרוץ האליפות.

כלומר, הקרב על זהות הליגה הטובה בעולם הוכרע כבר מזמן - ולא בנקודות אלא בנוק-אאוט. עזבו את הגדולות - קחו מפגש קלאסי של שתי ערים מוכות-גורל בצפון אנגליה, כמו ניוקאסל נגד סנדרלנד, יציעים של מובטלים נגד יציעים של נישואי-קרובים - ולא תוכלו למצמץ נוכח הקצב הסוחף שגורם לא רק לכדורגל במדינה מזרח תיכונית קטנה ומוקפת אויבים, להיראות כאילו הוא משוחק בהילוך איטי.

להסתכן בהימורים? אז עם כל הרצון לחדש, יהיו אלה שוב סיטי (בעידן פוסט-פפ) וארסנל שייאבקו על הבכורה. עם כל הכבוד לנוסטלגיה, ליברפול תחזור בסוף העונה למקום השלישי-רביעי, אבל לא למאבק על האליפות. עם כל הרצון האישי שלי - מנצ'סטר יונייטד תהיה אכזבת העונה, עד כדי כך שתידחק אפילו מתמונת הצ'מפיונס ו... מי עוד? צ'לסי תפתיע לטובה עד כדי חזרה אפשרית למאבק על התואר וטוטנהאם תמשיך לאכזב, אם כי לא עד כדי הסתבכות במאבקי הירידה עד לשנייה האחרונה, כמו בעונה שעברה.

עכשיו, אחרי שלקחתי כמה הימורים (שכל מי שסומך עליהם ורץ ל"בוקי" שלו, יזכור בבקשה שאני כבר אחרי כמה פיינטים), נצמצם את כל התורה על רגל אחת לשלוש מילים, שהיו הראשונות שעלו על דעתו של המנג'ר הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי.

הכוונה היא כמובן לסר אלכס פרגוסון, שעת התבקש להסביר את שלוש הדקות של תוספת הזמן בגמר הצ'מפיונס, בהן הפכה מנצ'סטר יונייטד שלו את המשחק על הראש של באיירן מינכן, אמר רק: "פוטבול, בלאדי הל".